פסק דין
התובעת ילידת 13.6.48 נפצעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.6.08. המחלוקת בין הצדדים היא בסוגיית גובה הנזק.
בטרם אדון בסוגיות שבמחלוקת יצוין כי במסגרת חקירת התובעת, העלה ב"כ הנתבעת שאלות בעניין החבות. זאת, למרות שמאופן ניהול ההליך על ידי הנתבעת השתמע כי אין כפירה מצדה בחבות. דומה כי בסופו של יום, הטענה בדבר החבות נזנחה. למען הזהירות, ככול שהנתבעת עומדת על טענתה, אבהיר כי השתכנעתי שעדותה של התובעת היא מהימנה בכול הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה אותן פרטה בתצהירה ועליהן אף העידה במסגרת חקירתה. גרסתה אף עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים אשר נערכו ימים מועטים לאחר התאונה. המשיבה לא הביאה כל ראיה מטעמה הסותרת את עדותה של התובעת. במצב דברים זה, מסקנתי היא כי האירוע במהלכו נפגעה התובעת הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). אפנה אפוא לדון בשאלת גובה הנזק.
רקע
לפי עדות התובעת, היא פונתה מזירת התאונה על ידי אחיה. מיד לאחר התאונה לא הרגישה כאבים אולם מאוחר יותר הופיעו כאבי גב, עורף וצוואר. כמו כן, היא חשה כי חל שינוי לרעה במצבה הנפשי. בין היתר, היא התקשתה להירדם, סבלה מחלומות בלהה וחששה לנהוג. בעקבות זאת, יומיים לאחר התאונה, ביום 11.6.08 היא פנתה לטיפול במסגרת קופת חולים. התובעת הופנתה לנוירולוג, ליחידת הטראומה וכן לביצוע צילומי עמוד שדרה צווארי ומתני. ביום 17.6.08 פנתה התובעת שוב לקופת חולים. היא הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ולמרפאה פוסט טראומטית בבית חולים הדסה. במסגרת טיפולי פיזיותרפיה ביצעה התובעת סדרת טיפולים בת 12 פגישות. ביום 16.7.08 החלה התובעת בסדרת טיפולים במרכז הישראלי לפסיכו טראומה. התובעת ביצעה 20 מפגשים במסגרת זו במשך קרוב לשמונה חודשים.
הנכות הרפואית
לבדיקת התובעת מונה מטעם בית המשפט הפסיכיאטר ד"ר יואב כהן (להלן: המומחה). המומחה קבע כי התובעת סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, למשך חצי שנה. לאחר מכן ירד שיעור הנכות לכדי 0% לצמיתות לפי סעיף 34א' לתקנות. המומחה קבע כי במצבה של התובעת לא צפויה לחול החמרה הקשורה לתאונה והיא אינה זקוקה לטיפול נוסף. כמו כן, המומחה קבע כי במצבה של התובעת אין ולא היה משום אי כושר עבודה. מאחר והצדדים לא עמדו על חקירת המומחה, הרי שיש לקבוע כי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בתחום הנפשי כתוצאה מהתאונה.
הנזק
כאב וסבל
בעקבות התאונה, נזקקה התובעת לסדרת טיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, משך חצי שנה היא סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור 10% אשר גרמה לה סבל רב והיא עברה טיפולים בשל כך כמפורט לעיל. לטענת התובעת, היא אף נותרה עם מגבלה מסוימת בנוגע לנסיעות מחוץ לעיר, טענה שהמומחה קבע כי היא סבירה. בשים לב לשיקולים הנ"ל, מכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאנו נזק ממון), תשל"ז-1976 אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 12,000 ₪ (תשלום זה כולל ריבית מיום התאונה עד היום).
כושר ההשתכרות של התובעת, הפסדי השתכרות בעבר וגריעה מכושר השתכרות בעתיד
התובעת מנהלת מחלקה במוסד לביטוח לאומי. מטופסי 106 ומתלושי השכר שהוגשו על ידה עולה כי פרט לירידה מסוימת, לא משמעותית, בהשתכרותה של התובעת בשנת 2009, לא נצפית כל ירידה בשכרה לאחר התאונה, ובמהלך השנים מאז התאונה שכרה אף השביח. הדבר עולה בקנה אחד עם קביעתו של מומחה לפיה למצבה הנפשי אין ולא היתה השלכה על כושר השתכרותה.
התובעת אינה מתכחשת לכך שלא נצפית ירידה בשכרה, אולם טענתה היא, כי אלמלא התאונה היתה משתכרת שכר גבוה יותר. זאת, שכן עקב התאונה חלה ירידה ברכיבי משכורתה בגין "החזר הוצאות ושכר שעות נוספות ומאמץ מיוחד". ירידה זו נובעת, לטענתה, מכך שהיא הפחיתה משמעותית את נסיעותיה מחוץ לירושלים. לפני התאונה, היא היתה מרבה לצאת לפגישות עבודה מחוץ לעיר, בכל חלקי הארץ. עקב מצבה הנפשי, בעקבות התאונה, היא המעיטה בנסיעותיה אלה וחלף זאת הזמינה אנשים לפגישות עבודה בתל אביב ובירושלים. לפי הנטען, שינוי זה של דפוסי עבודתה השפיע הן על התשלום עבור תגמול של שעות נוספות הן על התשלום עבור רכיבים נוספים כגון הוצאות רכב. ב"כ התובעת מפנה בעניין זה לטופסי 106 לשנים שקדמו לתאונה ולאחריה, אשר מראים על ירידה בשכרה ברכיבים אלה. לפי הנטען, כל אלו הסבו לתובעת, הפסדי שכר בעבר ועתידים לגרום לגריעה מכושר השתכרותה בעתיד.
אומר תחילה כי מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת לפיה יש להבחין בין רכיב של "החזר הוצאות" לרכיב של "שכר שעות נוספות ומאמץ מיוחד". החזר הוצאות, מעצם טיבו, הוא תשלום הניתן עבור הוצאות שהוצאו בפועל. כך, לדוגמא, אם משתמש עובד ברכבו הפרטי על מנת להגיע לישיבות עבודה מחוץ לעיר, ניתן לו פיצוי בגין צריכת הדלק ואולי אף בגין הבלאי שנגרם לרכב. ברי כי ככול שנחסכות לעובד הוצאות כאמור, בשל ירידה בנסיעותיו, כך בהתאמה הוא יקבל החזר נמוך יותר. בכך לא נגרם לו כל נזק, אלא אם כן בהחזר גלומה הטבה מעבר להחזר המגיע לו בגין ההוצאה שהוציא, טענה שלא נטענה בענייננו. התובעת העידה שכאשר היא נוסעת לפגישת עבודה ברכב של העבודה, היא לא מקבלת החזר, וכאשר היא נוסעת ברכבה הפרטי היא מקבלת החזר עבור סך הקילומטרים בהתאם לאורך הנסיעה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המסקנה שלא נגרם לה כל הפסד בפועל בגין ההפחתה שחלה ברכיב זה.
בנוגע לרכיב "שעות נוספות ומאמץ מיוחד", מהנתונים העולים מטופסי 106 עולה כי יחסית לשנת 2007, קיימת ירידה מסוימת ברכיב זה בשנים שלאחר מכן, פרט לשנת 2010. ברם מדובר בתנודות קלות בלבד ובעניין זה יש ממש בטענת הנתבעת כי לא בוסס לאשורו הקשר הסיבתי בין הירידה ברכיב זה בשנים הנ"ל לבין הפחתת נסיעותיה של התובעת מחוץ לירושלים. לפיכך, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הירידה הנטענת ברכיב זה.
עוד טוענת התובעת כי נגרם לה הפסד בגין ניצול ימי מחלה. לפי הנטען, וזו טענתה היחידה של התובעת בהקשר זה, היא ניצלה 35 ימי מחלה עקב התאונה ובמידה ותידרש לנצל ימי מחלה בעתיד, לא יעמדו כאלה לרשותה. ברם לא הונחה לפני תשתית ראייתית המבססת את טענת התובעת. לצורך כך היה על התובעת להראות כמה ימי מחלה צבורים נותרה לה לעומת שנות עבודתה עד יציאתה לגמלאות, ולא רק כמה ימי מחלה נוצלו על ידה ומה שוויו של יום עבודה. יצוין, כי נוכח גילה של התובעת ושנות העבודה המועטות שעדיין עומדות לפניה, אין יסוד סביר להניח כי היא תינזק בעתיד עקב ניצול ימי מחלה עקב התאונה.
נוכח המפורט לעיל בנוגע להשתכרותה של התובעת בשנים שלאחר התאונה, ובשים לב לכך שלא נותרה לתובעת נכות המשפיעה על כושר השתכרותה, ולשנים המעטות שנותרו לפני פרישתה לגמלאות, אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות בעתיד.
עזרה
לטענת התובעת, לאחר התאונה, עקב המגבלות הגופניות והנפשיות מהן סבלה, היא הכפילה את העזרה שקיבלה בביתה מפעם בשבוע לפעמיים בשבוע, וזאת לתקופה של כחמישה חודשים לאחר התאונה. בשים לב לכך שהתובעת סבלה בסמוך לאחר התאונה גם מפגיעה אורתופדית אשר בגינה קיבלה טיפולי פיזיותרפיה וכן בהתחשב במצבה הנפשי בתקופה זו, אני פוסקת לתובעת בגין התקופה הסמוכה לאחר התאונה, על דרך האומדן, סך של 2,000 ₪ עבור עזרת צד ג'.
הוצאות