אברמוביץ נ' לינדר

פסק דין

1.בפני תביעה לתשלום סך של 186 ₪. לטענת התובע, יצרן דבש, התקשר עימו הנתבע בעסקה למכירת דבש. על פי המוסכם, מסר התובע לנתבע דבש בצנצנות קטנות ואילו הנתבע, אשר צריך היה לשלם לתובע סך של 486 ₪ בעבורו, שילם 300 ₪ בלבד.

לדברי התובע, שילם לו הנתבע סך של 100 ₪ ביום 8/8/09 ואילו 200 ₪ נוספים שולמו ביום 20/8/09 ואז גם הוצאה חשבונית. התובע טען כי ביום 1/9/09, פנה אליו הנתבע, שוב, וביקש כי יארוז לו, שוב, בצנצנות קטנות דבש. התובע מסר כי אין לו אפשרות לעשות כן והציע לנתבע לקבל קנקן דבש ולמלא בעצמו את הצנצנות. לדבריו, הנתבע סירב לכך ובכך הסתיימו יחסיהם העסקיים. לאחר ראש השנה, פנה התובע לנתבע בדרישה כי ישלם את חובו, אך הלה סירב.

2.הנתבע הודה כי קיבל דבש בעבור 486 ₪ וכי שילם 300 ₪ בלבד. מנגד, עומד הנתבע על כך שסירב לשלם את יתרת הכספים, מאחר שהתובע גרם לפגיעה בעסקיו וזאת כיצד? לדברי הנתבע, כאשר פנה אל התובע וביקשו לספק לו צנצנות דבש נוספות, מעבר לעסקה הראשונית, סירב התובע וגרם לנתבע אבדן עסקאות של מכירת מתנות לראש השנה, והכל מאחר שחסרו לנתבע צנצנות דבש, אשר שולבו במארזים שהכין. הנתבע נאלץ לחפש מקור אחר לדבש והפסיד בשל כך עסקאות. הנתבע הודה כי לא היה כל הסכם מפורש עם התובע לגבי מכירת דבש מעבר לעסקה הראשונית בסך של ה- 486 ₪, אולם לדבריו, היה לו יסוד להניח שהתובע ימכור לו דבש גם בהמשך והוא ניזוק כתוצאה מהתנהגות התובע. בכתב הגנתו טען הנתבע במפורש כי מצא מגדל חלופי אשר מכר לו דבש במחיר נמוך מן המחיר שקבע התובע ועל פי חישוב שערך הנתבע, הכמות שנמכרה לו מאת התובע במחיר שניתן לו מן המגדל האחר, אמרה היתה לעלות לו פחות מ- 300 ₪ שזהו הסכום שאותו, ממילא, שילם לתובע.

3.התובע טען כי לא סירב בשום שלב לספק את הדבש, אולם סירב למלא את הצנצנות הקטנות עבור הנתבע. לדבריו, הבהיר לנתבע כי יוכל למכור לו קנקן דבש שממנו יוכל הנתבע בעצמו למלא את הצנצנות שברשותו, אולם הנתבע סירב. הנתבע טען כי לא היו דברים לעולם וטען כי לו היה התובע מסכים למכור לו קנקן דבש, לא היתה לו כל בעיה למלא את הצנצנות לבד ובפועל, בסופו של דבר, מילא את הצנצנות לבד בדבש שרכש מאותו מגדל חלופי.

4.אחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שהובאו בכתבי טענותיהם וכן שמעתי את עדויותיהם בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

אין מחלוקת, ואף הנתבע הודה, כי צריך היה לשלם לתובע סך של 186 ₪ נוספים בעבור הדבש שקיבל.

באשר לטענת הנתבע, כי סמך על התובע שימכור לו דבש וכי ניזוק כתוצאה מסירובו של התובע להמשיך ולמכור לו דבש, הרי שגם אם יוכח, כטענת הנתבע, שהתובע סירב למכור לו דבש, טענה המוכחשת על ידי התובע, הרי שהנתבע לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענותיו אלה. לא הוכח בפני אלו עסקאות, אם בכלל, בוטלו כתוצאה מהחסר בדבש ולא הובאה כל ראיה שתצביע על כך שהתובע התחייב, בשלב כלשהו, לספק לנתבע, בכל שלב, על פי דרישה ולפי צרכי הנתבע, דבש. אם אכן ביקש הנתבע להסתמך על התובע, צריך היה לסכם עימו במפורש כי הלה ימכור לו דבש בכמויות מסוימות, במועדים מסוימים ובתמורה מוסכמת. דבר מאלו לא נעשה ועל כן אני דוחה את טענת הנתבע.

מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מן התחושה העולה מכתב ההגנה שהגיש הנתבע, כי בסופו של יום, הסיבה בעטיה לא שילם הנתבע את חובו לתובע, היא כי מצא מגדל אחר אשר מכר לו דבש במחיר נמוך מן המחיר שבו מכר לו התובע את הדבש שלו.

5.לפיכך, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 400 ₪, סכום הכולל הן את הסך של 186 ש"ח והן את הוצאותיו של התובע.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תש"ע, 07 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.