אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

תאריך פרסום : 05/08/2013 | גרסת הדפסה
עמל"ע
בית המשפט המחוזי ירושלים
34576-10-12
28/07/2013
בפני השופט:
משה יועד הכהן

- נגד -
התובע:
1. אליעזר אבני
2. עו"ד

הנתבע:
ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין ועד מחוז תל אביב-יפו והמרכז
פסק-דין

פסק דין

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (אבנר בנימין-אב"ד; דוד כהן-חב"ד; אופיר בלום- חב"ד) בתיק בד"א 120/11 מיום 16.10.12. במסגרת פסק הדין, הוטל על המערער עונש השעיה בפועל של 14 חודשים שתחילתו מיום פסק הדין, וזאת בנוסף לעונש ההשעיה על תנאי שהטיל על המערער בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (ניצן שי, אב"ד; יואב מיליס, חב"ד; שי גלילי, חב"ד) בתיק בד"מ פ/45/10, מיום 13.9.11 (להלן: "פסק הדין המחוזי").

2.פסק הדין של בית הדין הארצי ניתן בערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין המחוזי . במסגרת אותו פסק דין הורשע המערער, בדעת רוב, בעבירה של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות בניגוד לסעיפים 40 ו-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן "החוק"). הבסיס להרשעה הייתה הקביעה, כי המערער קיבל מהמתלוננת כספי פיקדון בסך 10,000 ₪ לשם הפקדתם בקופת בית המשפט אך נמנע מלהחזיר את הפיקדון, תוך שהוא מתנה את השבתו בכך שהמתלוננת תחזור בה מהתלונה שהגישה במשטרה ובלשכת עורכי הדין.

3.לעומת זאת, זוכה המערער מעבירה של התחזות לעורך דין פעיל ועשיית פעולות שיוחדו לעורכי דין בניגוד לסעיפים 96, 97 ו-61(1) לחוק, בגין הטענה שאימת תצהירים בתקופת השעייתו מן הלשכה. הטעם העיקרי לזיכוי היה שעדי התביעה לא נשאלו ולא העידו על מועד החתימה וההחתמה על התצהירים ולפיכך לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי מספק בעניין. בנוסף, דחה בית הדין המחוזי את בקשת המשיבה להרשיע את המערער בעבירות נוספות הנוגעות לאישום השני, אשר לא נכללו בכתב הקובלנה, אך התגלו במהלך הבאת הראיות ועניינן חתימה מראש על תצהיר "על החלק", לפני שהמצהיר עצמו התייצב בפניו וחתם על התצהיר וכן מפגש עם המתלוננת לצורך מקצועי, שעה שהיה בתקופת השעיה.

4.בעקבות ההרשעה גזר בית הדין המחוזי על המערער ביום 13.9.11, שמונה חודשי השעיה בפועל שירוצו בחופף לעונש השעיה אחר שאותו ריצה במועד מתן גזר הדין וכן השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל, שלא יעבור עבירה הקשורה לכספים ובכללה שליחת יד בכספי לקוח.

5.המשיבה ערערה לבית הדין הארצי הן על זיכויו של המערער המעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת השעיה והן לגבי הימנעות בית הדין מהרשעתו בעבירות הנוספות שהתגלו מתוך הראיות, וזאת מכוח כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962 (להלן: "כללי סדרי הדין"). בנוסף, ערערה על קולת העונש שנגזר על המערער.

6.בפסק הדין שניתן בערעור, הפך כאמור בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין המחוזי לעניין זיכויו של המערער המעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת השעיה מן הלשכה והחליט להרשיע את המערער בעבירות אלו. יחד עם זאת, דחה את ערעורה של המשיבה על אי הרשעתו של המערער בעבירות הנוספות. בית הדין הארצי גם קיבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש והוסיף, כי נוכח העובדה שהמערער הורשע גם בעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת ההשעיה, ייגזר עליו עונש נוסף של ארבעה עשר חודשי השעיה בפועל שתחילתו מיום מתן פסק הדין. ביום 9.11.12 ניתנה על ידי החלטה המעכבת את קיומו של העונש עד לדיון בערעור.

7.ערעורו של המערער לפניי, מופנה הן כנגד ההרשעה באישום הנוסף, והן כנגד העונש. בתמצית טוען המערער כי לא ניתן היה להרשיעו באישום השני בפרשת התצהירים משום שהם עצמם לא הוגשו כראיה, כפי קביעת בית הדין המחוזי וכי בניגוד לקביעת בית הדין הארצי, הוא לא הודה בחתימתו על גבי התצהירים. עוד הוא חולק על הרשעתו בעבירת עיכוב כספים וכן שליחת ידו בכספי פיקדון. עוד לטענתו, במקביל לתהליך המשמעתי, התקיים נגדו הליך פלילי שבמסגרתו זוכה מפרט אישום שעובדותיו, גניבת כספי המתלוננת, הן גם נשוא הקובלנה המשמעתית. לדבריו, בית הדין המשמעתי סרב לעכב את פסק דינו עד לקבלת הכרעת הדין במשפט הפלילי ולדבריו, אילו כך נהג, הוא היה מזוכה גם מן הקובלנה המשמעתית בעקבות התוצאה המזכה בהליך הפלילי. עוד לטענתו, בשל עונש המאסר שהוטל עליו בהליך הפלילי, נמנע ממנו מלערער על פסק דינו של בית הדין המחוזי, ואילו היה מוגש ערעור מטעמו, הוא היה מתקבל. המערער טוען עוד, כי בידיו כיום ראיות הזמה היכולות להביא לביטול הרשעתו גם בסעיפי האישום בהם הורשע בהליך הפלילי ולפיכך ראוי לאפשר לו למצות את הליכי החקירה ומשפט חוזר ללא ריצוי עונש ההשעיה "על החשבון", זאת לאחר שנשא בעונש מאסר בפועל בתיק הפלילי ואף הוטל עליו קנס ופיצוי למתלוננת.

8.טענה נוספת בפי המערער הינה, שלמעשה התנהל הליך של גישור במסגרת לשכת עורכי הדין בינו לבין המתלוננת שבשלו התעכבה החזרת הכספים וכי המשיבה, במכתב רשמי של מנכ"ל הלשכה מיום 20.6.06, אישרה כי לאחר קבלת הסכום של 10,000 ₪ שיועבר למתלוננת, תציע המשיבה למתלוננת לבטל את תלונתה כלפיו. לדבריו, לא ייתכן לזקוף את פרק הזמן של הליך זה לצורך קביעה כי מדובר בעיכוב כספים ושליחת יד בכספים. עוד לטענת המערער, הענישה שהוטלה עליו אינה מידתית ומהווה למעשה "סיכון כפול".

9.בא כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על כל אגפיו. לדבריו, הרשעתו של המערער על ידי בית הדין הארצי בעניין אימות החתימה על התצהירים בתקופת ההשעיה עוגנה כדבעי בתשתית העובדתית שהוצגה בפני בית הדין המחוזי. לדבריה, המערער הציג גרסאות סותרות בבית הדין לגבי חתימתו על התצהירים. מחד, הכחיש את עצם החתימה, אך מאידך טען כי ייתכן כי החתימה אומתה על ידו אך התאריך ושם המצהיר יכלו להיכתב על ידי כל אחד. לדבריה התצהירים עצמם מוכיחים ומבססים את ההרשעה. עוד לטענתה, על המערער היה להביא לידיעת המתלוננת במהלך פגישת הייעוץ הראשונה את העובדה כי חברותו בלשכת עורכי הדין מושעית ועל כן אין באפשרותו לייצגה בתיק, והוא לא עשה כן. עוד ציינה כי לא הוצג טעם מדוע על בית המשפט לסטות מן הכלל לפיו אינו מתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין המשמעתי אלא במקרים חריגים.

10.באשר להחזרת הכספים למתלוננת ציינה בא כוח המשיבה, כי בדיון שהתקיים בבית בבית משפט השלום בין המתלוננת אותה ייצג המערער לבין חברת "חלמיש", עיכב בית המשפט את פינויה של המערערת מן הדירה נשוא התביעה, שהייתה בבעלות חברת חלמיש, בתנאי שתשלם לחלמיש סך של 10,000 ₪ ובהמשך סכום חודשי של 900 ₪. המתלוננת העבירה למערער סך של 5,000 ₪ וכן סכום נוסף של 1,000 ₪ בגין הוצאות. אותם כספים נועדו לצורך תשלום לחברת "חלמיש" אך המערער לא העביר את הכספים ליעדם. למרות בקשות חוזרות של המתלוננת המערער לא השיב לה את כספה. לאחר שהמתלוננת התלוננה בפני המשיבה שלחה לו המשיבה ביום 11.10.2005 דרישה להשבת הכספים. לטענת המשיבה המערער הוא שהתנה את העברת הכסף למתלוננת במחיקת התלונה וביקש להעביר חלק מהכספים בשלב ראשון, ורק לאחר מחיקת התלונות הסכים להעביר את יתרת הכספים. בסופו של יום רק בחודש מרץ 2006 לאחר התערבותה ופנייתה של המשיבה אל המערער נמסר למשיבה שיק, משוך על חשבון הבנק של אשתו על סך 10,000 ₪ לפקודת המתלוננת.

11.בא כוח המשיבה גם הפנתה לעובדה שעל פי הראיות שהוצגו לבית הדין המחוזי הנאשם לא הפקיד את הכספים בחשבון נפרד והשאיר אותם למתלוננת באמצעות שיק מחשבונה של אשתו וכי עובדה זו תומכת במסקנה כי בכספים נעשה שימוש על ידי המערער בכל התקופה שהוחזקו על ידו שלא כדין.

12.בא כוח המשיבה הוסיפה וטענה, כי חובת הנאמנות שיש להטיל על עורך הדין אינה יכולה להיות פחותה מזו של שליח הפועל לפי רצון השולח והמחייבת אותו להעדיף את אינטרס השולח על האינטרס האישי שלו. מטעם זה, כך נטען, היה על המערער להביא לידיעת המתלוננת בפגישת הייעוץ הראשונה את העובדה כי חברותו בלשכת הדין הושעתה וכי אין ביכולתו לייצגה. לעניין העונש נטען, כי מדובר בעונש קל שניתן למערער "בחסד" ואשר בוודאי אינו חורג ממתחם הסבירות ולפיכך אין כל מקום להתערב בו.

דיון והכרעה

הערעור על ההרשעה בעבירה הנוספת

13.עיקר ערעורו של המערער כלפי ההרשעה מופנה כלפי הרשעתו באישום הנוסף של התחזות לעורך דין פעיל. בית הדין הארצי מצא לנכון להרשיע את המערער על סמך ראיות נסיבתיות, על אף העובדה שעדי התביעה לא נשאלו ולא העידו ביחס לעיתוי ההחתמה של המתלוננת על התצהירים וזאת על סמך הנתונים הבאים:

א. העובדה שהמערער אישר בעדותו בבית הדין המחוזי כי פגש את המתלוננת לראשונה בתקופת ההשעיה.

ב. העובדה שתקופת ההשעיה הרלבנטית הייתה בין התאריכים 7.3.04 ל- 6.3.05.

ג. העובדה שהבקשה לביטול פסק דין שהוגשה מטעם המתלוננת ביום 14.11.04 וכן בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל מאותו מועד שעמדו בלב הייצוג, הן בקשות שנתמכו בתצהירים שעליהם נטען כי אומתו על ידי המערער בתקופת השעייתו מן הלשכה.

14.הטענה המרכזית בלב הערעור שעליה נסמך גם בית הדין המחוזי בזיכוי, הייתה כי התצהירים עצמם לא הוגשו כראיה לבית הדין על ידי הקובל וכי הסכמתו של המערער להגשתם, בהמשך ההליך בשפה רפה הייתה כפופה לטענת המערער שלא נשללה ואשר אותה העלה כבר בתגובתו הראשונה לקובלנה, לפיה מדובר בתצהירים, חתומים מראש "על החלק" ללא תאריך שהיו במשרדו. המערער טען כי תצהירים אלה לא הוחתמו על ידו בתקופת ההשעיה, אלא ככל הנראה נעשה בהם שימוש על ידי אדם אחר. קביעת בית הדין המחוזי בסעיף 10 להכרעת הדין הייתה, כי לא ניתן לתת נפקות ראייתית לאותם תצהירים בשעה שהמערער מכחיש את התאריך הנקוב בהם ואת עריכתם במועד המיוחס לו. זאת כאשר עדי התביעה כלל לא העידו על מועד החתימה וההחתמה של התצהירים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ