אבידור נ' דילברי

החלטה

בפני בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף בטענה שבין הצדדים עומד ותלוי הליך נוסף בפני המפקח על רישום מקרקעין, בענין סכסוך הקשור לבית המשותף בו מתגוררים הצדדים, והנתבע כאן הינו אחד התובעים שם, אשר הגישו מלכתחילה את התביעה שם בבית משפט השלום, אך בית המשפט העבירו בפני המפקח והנתבע המציא עותק מכתב התביעה שם לכל דיירי הבניין. התביעה דנן הינה ללשון הרע בגין מה שפורט בתביעה בהליך האחר ולכן, כל האמור שם חוסה תחת ההגנה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965. לטענתו, קיימת לו חסינות מוחלטת כ"פרסום מותר" כפי שנקבע ברע"א 1104/07 חיר נ. גיל, שהחסינות לגורמים המפורטים בסע' 13(5) לחוק עליהם נמנים ב"כ הצדדים להליך שיפוטי היא מוחלטת וכדי למנוע חשש מלהתבטא באופן חופשי והפרסום המפורט בסעיף 5 הוא מותר ואינו מהווה עילה משפטית. (דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ. עדנה ארבל ועוד).

בפסק דין חיר, טוען הנתבע, ניתנה פרשנות רחבה למונח "תוך כדי דיון" שבסע' 13(5) לחוק לשון הרע, והחסינות לגבי כל צעד שננקט בקשר עם המשפט. לא מדובר בטענה הגנה אלא בחסינות מוחלטת.

לכן, טוען הנתבע, יש למחוק תביעת לשון הרע זו על הסף על פי סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק כיוון שהפרסום הנטען בתביעה דנן הינו כתב תביעה בין דיירי בית משותף, במסגרת הליכים משפטיים, וכל הטענות הנטענות בכתב תביעה דנן מוצאות ביטוי בכתב תביעה בהליך האחר.

התובע מבקש לדחות את הבקשה טוען, כי פסק דין חיר אינו רלוונטי והנתבע לא ציטט בכוונה קטע משמעותי. לטענתו, כתב התביעה נוסח בצורה פוגענית ופרסומו בדרך של הנחת עותק ממנו בתיבות הדואר של דיירי הבנין ובו אמירות כזב פוגעניות בתובע שהוא רו"ח והוא תואר כבריון שכונתי, כולל גניבת כספי הועד. התובע מפנה לע"פ 364/73 זיידמן נ. מ"י, בו נקבע כי המונח "תוך כדי דיון" שההגנה בסע' 13(5) תחול על כל צד במשפט כולל פנייה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט ו"המשמשו כהלכה." טוען התובע, כי מדובר בהליך שאינו נדרש במהלך הרגיל של המשפט ומשמשו ולא כמו במקרה דנן שכתב התביעה הופץ על ידי הנתבע בתיבות הדואר של דיירי הבנין.

התובע מפנה לפסיקה ולספרו של המלומד שנהר "דיני לשון הרע" וטוען, שאין הנתבע חוסה בהגנת החוק ואין מדובר בפרסום מותר כיוון שכתב התביעה הופץ לכלל דיירי הבנין שאינם צד לדיון. לגרסתו, בע"א 228/95 בבילה נ. בבילה, נקבע שאין להעניק חסיון לטענות שמעלה צד כנגד אנשים זרים שאינם צדדים לדיון.

לכך השיב הנתבע, כי מדובר במקרה קלאסי הנופל בהגנות החוק ומוסיף, כי פרשת זיידמן ודברי המלומד שנהר אשר הובאו על ידי התובע ועוסקים בקביעה "לשמש את הדיון כהלכה", לא רק שנאמרו לפני פסק דין חיר, אלא שאף עולה מפרשת זיידמן שהמטרה של פסק הדין היתה להרחיב את טווח המקרים בהם פרסום ייחשב כ"תוך כדי דיון". מה עוד שכתב התביעה משמש את הדיון כהלכה ולכן, ההגנה חלה על כתבי טענות, תצהירים ומסמכים.

לטענת התובע למונח "לשמש את הדיון כהלכה", כפי שהביא מפרשת זיידמן ומדברי המלומד שנהר, טוען הנתבע, כי גם המלומד שנהר קבע בספרו כי ההגנה תחול על כתבי טענות, תצהירים ומסמכים.

טוען הנתבע, כי יש לקבוע בהתאם לפסק דין חיר שהיא ההלכה המחייבת, כי קיימת חסינות מוחלטת. מוסיף הנתבע, כי בכל מקרה גם אם יתקבל הפירוש של התובע ולפיה ההגנה המוחלטת הינה רק אם הפרסום נעשה בפני צד להליך, הרי מדובר היה בתביעה שם ברכוש משותף של כלל דיירי הבית המשותף וכולם דיירים. מה עוד, שאף בפסק דין בת.א. 54734-05-11 חליל נ. נטור, שמדובר היה בהמצאת כתב תביעה לבית הספר בו עבד התובע, בסכסוך שבענייני אישות, נקבע כי תחולת ההגנה המוחלטת הינה כל כך רחבה שאפילו עד פוטנציאלי שנחשף לכתב התביעה ייכנס להגדרה "תוך כדי דיון", כלומר, כך הנתבע, גם מי שיתכן ויעיד במשפט.

מוסיף הנתבע, כי פרסום כתב התביעה בפני דיירי הבית המשותף עולה כדי דיווח "נכון והוגן" שבתקנה 13(7), משמעות דיווח נכון והוגן של כתב התביעה ואין מחלוקת, שהנתבע הניח את כתב התביעה כפי שהוא בתיבות הדואר של דיירי הבית המשותף.

ברע"א 1104/07 חיר נ. עו"ד גיל, נקבע שהדין המצוי, סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אינו כולל הגבלת תוכנית כלשהי ולא זו בלבד, אלא שההגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנה מפורשות. מדובר בהגנה מוחלטת המתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על ידי בעל דין או ב"כ או עד תוך כדי דיון בפני גורם שיפוטי. סעיף זה, כך נקבע, שלא כמו הגנות אחרות בחוק, אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או תום לב. התפיסה היא, כך נקבע, שאין להגביל התבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה, וזאת כדי למנוע חבלה בהליך. ולכן, ההגנה בסעיף זה חלה לא רק על דברים שנאמרו באולם בית המשפט אלא על כל צעד שננקט בקשר עם ההליך. מוסיף בית המשפט בענין חיר, כי לשאלה האם סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותה או יסודה ברשעות או בזדון, קבע בית המשפט כי הדרישה שהפרסום ייעשה לצורך הדיון ובקשר איתו נכללה במקור בחוק, אך נשללה ממנו בסעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון). מכאן למד בית המשפט, שהמחוקק ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר בין ההתבטאות תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון. עוד קבע בית המשפט, שאין להכשיר פרשנות אסורה של החוק ואין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע ואין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף זה.

מעבר לעובדה שהתיק בפני המפקח על רישום מקרקעין עוסק ברכוש המשותף והנתבע דנן מצא לנכון להעביר לכל דיירי הבנין עותק מכתב התביעה בפני המפקחת, הרי שאני מוצאת שאין זה נכון לקבוע חריג להגנה המוחלטת שנקבעה בסע' 13(5) ו-(7) לחוק לשון הרע.

כתב התביעה הוא חלק מהדיון, הוא משמש את "הדיון כהלכה" וכאמור, ההגנה חלה על כל כתבי הטענות. מפרשת חיר אני למדה, שאין הגבלה לפרסם את כתב התביעה לכולי עלמא.

לאור זאת, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.