אבו שרה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 18.7.11, על פיה נקבעה למערערת דרגת נכות צמיתה בשיעור 41%.

הרקע העובדתי

ביום 27.3.05, שחל בפורים, נהג המערער על אוטובוס של אגד, במסגרת עבודתו, בשכונת מאה שערים בירושלים. המערער הותקף על ידי המון מקומי ונפגע כתוצאה מן התקיפה. האירוע הוכר כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

ועדה רפואית לעררים מיום 16.11.09 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 34% בגין פגימות בעמוד שדרה צווארי (10%), בעמוד שדרה מותני (10%) ופגימה נפשית (10%). דרגת הנכות של המערער נקבעה לאחר שהועדה הרפואית לעררים הפעילה את תקנה 15 ב-25%.

כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 16.11.09 נקט המערער הליכי ערעור בפני בית הדין לעבודה על דרגותיו, ובפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 25.10.10 (בר"ע 23315/05/10) נקבע כי "..עניינו של המבקש יוחזר לוועדה הרפואית על מנת שתדון בנכותו הפסיכיאטרית. חוות דעתו של ד"ר אייזיק תוגש לעיונה של הוועדה וזו תתייחס אליה באופן מנומק, ותקבע האם היא משנה מקביעתה לאור חוות דעת זו" (להלן: "פסק הדין").

חוות דעתו של ד"ר משה איזק מיום 11.10.09, קובעת בפרק "דיון ומסקנות", כדלהלן:

"מר אבו שרה סאלח, בן 48, היה אדם נורמטיבי עד לתקיפה האלימה אותה עבר במרץ 2005. הוא הקים משפחה, דאג לפרנסתה, יש לו 7 ילדים (הגדול סטודנט) ועבד בצורה סדירה כנהג אגד בקו 50 בירושלים.

לאחר התקיפה מפורים 2005, על ידי קבוצת אנשים שהיו כנראה בגילופין, קבוצה אשר תקפה אותו בהיותו נוהג באוטובוס, זרקה עליו אבנים, חפצים, פצצות עשן ונפצים ואיימו ישירות על חייו תוך צעקות "להרוג אותו", נכנס התובע למצב חרדתי קשה אשר התבטא בפאניקה ופחדי מוות מיידי. הרגיש את עצמו לכוד בתוך מצב מסוכן ביותר, ללא יכולת להימלט ממנו, כאשר תגובותיו הופכות ליותר ויותר בלתי הגיוניות בגלל מצב הפאניקה. הכרתו הפכה בהדרגה להיות מעורפלת ועל פי תיאורו אני מבין שבאותם הרגעים, וגם בהמשך בבית החולים, הוא סבל ממצב דיסוציאטיבי (Dissociatvie state). עוד בשעות הראשונות לאחר התקיפה, הוא התחיל לסבול מתגובה נפשית שלאחר מצב דחק (Acute Stress Disorder) ובהמשך הוא פיתח PTSD בצורה מלאה אשר כלל את שלוש הקבוצות של סימנים אופיניים ל PTSD דהיינו ערנות יתר, מחשבות חודרניות, התנהגות המנעותית. הוא ממשיך לסבול ממצב זה עד היום ללא כל שיפור במצבו הנפשי ולכן נכנס לאוכלוסיית מחקר בהדסה עין כרם. קיימת ירידה בכל תחומי החיים, כולל תלונות תוך נפשיות ובין אישיות. עומצת ה PTSD מוסברת גם על ידי נוכחות תסמונת דיסוציאטיבית שהופיעה מיד אחרי התקיפה, המהווה גורם מחמיר ביצירת ה-PTSD.

התלונות התוך נפשיות כוללות מצב דיכאון שמתלווה ל PTSD, ירידה תפקודית, התבודדות, חוסר תפקוד כבעל וכהורה, חוסר יכולת לעבוד ולפרנס את משפחתו, סבל נפשי תמידי בגלל חרדה ודיכאון. הדיכאון כוללל גם רגשות אשם. כמו כן קיימים סימנים של סומטיזציה המתבטאים בסבל ותלונות גופניות.

התלונות הבין אישיות: האיש מתבודד, מתרחק מחברת אנשים, כולל בני משפחתו, עצבני, אינו עובד, אינו מתפקד מבחינה מינית ומרגיש כאילו נרדף (לא מודבר בפרנויה).

היות ומצב ה PTSD נמשך כל כך הרבה זמן, הוא הפך לכרוני ולכן הוא ימשיך לסבול ממנו עם עליות וירידות במשך כל חייו.

אחרי ההתקפה הוא התחיל לסבול מסוכרת שיצאה מכלל איזון ואשר מצריכה טיפול עד היום. היות והסוכרת אינה בתחום התמחותי, הנני ממליץ בפניך לשלוח את מר אבו שרה לבדיקה אצל מומחה סוכרת אשר יקבע את סוג המחלה ואחוזי הנכות שלה. יחד עם זאת, אני מדגיש, שידוע על קשר ישיר בין טראומה נפשית לבין מחלת הסוכרת ולכן אני מבקש לברר נקודה זו.

אני מעריך את נכות הנפשית ב-35% לצמיתות כתוצאה ובעקבות הטראומה הנפשית ממרץ 2005.

בקביעת אחוזים אלו, לקחתי בחשבון:

א.חומרת ה PTSD והסבל הכרוך בה.

ב.הפרעות קוגניטיביות כתוצאה מה-PTSD.

ג.הטיפולים התרופתיים המסיביים אותם הוא מקבל ללא שינוי משמעותי במצבו, פרט לעליות וירידות קלות במצבו. טיפולים תרופתיים אלו טומנים בחובם גם סיכונים של תופעות לוואי במשך הזמן.

ד.האופי הכרוני של מחלתו עם פרוגנוזה נמוכה.

ה. רגישות מיוחדת לטראומה בעתיד ואפשרות של החמרת ה-PTSD.