אבו שושה נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בתל אביב (כב' השופטת נ' פראג-לבוא) אשר דחתה בקשה שלישית של המערער לביטול פס"ד שניתן בהעדרו.

המדובר בכתב אישום בגין אי ציות להוראות שוטר שנשלח למערער לפי כתובת מגוריו.

המערער לא התייצב לדיון ונדון בהעדרו.

כבר יצויין כי החלטתה של כב' השופטת פראג-לבוא איננה ההחלטה הבסיסית שאליה יש להתייחס, אלא בשילוב עם ההחלטה הראשונה שניתנה ע"י כב' השופט נהרי בעקבות הבקשה הראשונה שהגיש המערער לביטול פסה"ד שניתן בהעדרו.

החלטת כב' השופט נהרי ניתנה ביום 12.10.09.

לטענת ב"כ המערער, שגה בימ"ש קמא (תחילה כב' השופט נהרי ולאחריו גם כב' השופטת פראג-לבוא) בכך שדחה את בקשתו לביטול פסה"ד שניתן בהעדרו, הן משום טענתו כי אי התייצבותו נבעה מכך כי לא קיבל את ההזמנה למשפט משום ששיפץ את ביתו ותיבת הדואר שלו נפרצה, והן משום עיוות הדין שייגרם לו משום שלא הוא זה שנהג ברכב באותו מועד אלא אדם אחר שאת תצהירו ובו הודאתו לביצוע העבירה, צרף בפני ביהמ"ש בבקשתו הראשונה.

בימ"ש קמא דחה את הבקשה כאשר קבע כי לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו ואף אין עיוות דין בענישה.

לטענת ב"כ המערער, המערער הפקיד את רשיונו כבר בחודש ספטמבר 2009, לאחר שנעצר בבדיקה שגרתית והתברר לו כי עליו להפקיד את רשיונו בשל שיטת הניקוד המחייבת הפקדת רשיון לאחר צבירת מספר נקודות חובה.

מיד בהזדמנות הראשונה פנה לעורך דין, יחד עם האדם שקיבל על עצמו את האחריות לעבירה והבקשה הוגשה לביהמ"ש, כשאליה צורף תצהיר הנהג בפועל.

שגה ביהמ"ש, כך לטענתו, כי לא התייחס כלל לטענתו זו. לפיכך מבקש כי התיק יוחזר לבימ"ש קמא שלפניו יתייצב הנהג שנהג באותה עת.

לטענת התביעה, יש לדחות את הערעור. המערער הוא שהביא על עצמו את המצב שבו הוא נתון כיום. לא היתה כל סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, שכן היתה זו אחריותו לדאוג לכך כי גם בעת שיפוץ ביתו יקבל את כל דברי הדואר. מה עוד שלא נטען כלל כי המערער לא קיבל דברי דואר אחרים באותה עת.

המדובר למעשה בטענת הסבה אשר הסיבה לאיחור בה היא צבירת נקודות חיוב רבות והצורך בהפקדת הרשיון. טענה זו איננה מתקבלת אוטומטית גם אם מוגש תצהיר המצביע על קבלת אחריות ע"י אדם אחר.

אשר על כן, לטענת ב"כ המדינה, יש לדחות את הערעור.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש, כמו גם בגליון הרשעותיו הארוך של המערער (כולל 5 עבירות נוספות לאחר ביצוע העבירות נשוא ערעור זה), כמו גם גליון רישומים פליליים שבו רישום מן הזמן האחרון, ולאחר ששקלתי בדבר, סבורה אני כי יש לדחות את הערעור.

כבר ייאמר עתה כי לא נחה דעתי מן העובדה שבימ"ש קמא בהחלטתו מיום 12.10.09 מצא שלא להתייחס כלל לטענת ההסבה אשר כאמור נתמכה בתצהיר של אדם המודה בביצוע העבירה.

סבורה אני כי ראוי היה שביהמ"ש יתייחס לטענות רלוונטיות ואף חשובות הנוגעות לבקשות שהוגשו בפניו.

גם אם סבר בימ"ש קמא, כפי שאכן כתב, כי אין עיוות דין בענישה במקרה זה, לנוכח העבר התעבורתי המכביד, ראוי היה כי יאמר מלים ספורות באשר לטענת ההסבה.

המערער, בדרך שאיננה נכונה משפטית, הגיש בקשות נוספות לבימ"ש קמא שהן למעשה ערעור או עיון חוזר על החלטתו, והוסיף וטען במפורש לגבי טענת ההסבה. בימ"ש קמא בשתי החלטות נוספות דחה גם את הבקשות הנוספות.

ברור על כן, כי בימ"ש קמא היה מודע לטענה בדבר הסבת הדו"ח אך לא מצא לנכון לקבלה.