אבו רעד נ' גבארין

פסק דין

1.עסקינן בתביעה כספית בשיעור של 10,069 ₪ עקב תאונת דרכים שארעה ביום 18.3.11 באום אל פחם.

2.התובע הוא הבעלים של רכב מסוג מזדה בעל מספר רישוי 56-939-27 (להלן: "המזדה").

3.הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היתה נהגת במועד התאונה שתפורט להלן, של רכב מסוג ניסאן, בעל מספר רישוי 25-562-29 (להלן: "הניסאן").

הנתבעת 2 היא חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את הניסאן במועד התאונה.

4.בתאריך 18.3.11 בשעה 18:00 לערך, נהג במזדה בנו של התובע מר ורד אבו רעד. לגרסתו הוא נסע באום אל פחם בעליה, בכביש מתעקל. ממולו, בירידה, הופיע הניסאן שהיה נהוג ע"י הנתבעת, שסטה מנתיב נסיעתו עקב עקיפה של טרקטור שהיה ועבד במקום, והתנגש בו.

על גרסתו זו גם חזר מר ורד אבו רעד בפניי בחקירתו (עמ' 2 לפרו' ש' 6-14).

5.הנתבעת מכחישה את ארוע הנסיבות כפי שטוען להן נהג המזדה, וטענה בפניי כי היא נסעה בנתיב הנסיעה שלה בירידה, ולא היה כל טרקטור שעבד בכביש.

דא עקא, שבנו של התובע שנהג במזדה, סטה לעבר נתיב נסיעתה, תוך שהוא נוהג במהירות, והתנגש בניסאן (ראה עדותה עמ' 2 לפרו' ש' 19-30).

6.לאחר ששמעתי את הצדדים וראיתי את תמונות הנזק של הרכבים המעורבים, שוכנעת יותר מגרסתה של הנתבעת מהטעמים הבאים:

א.תמונת זירת התאונה מלמדת על כביש צר מעוקל שטרקטור, לו עבד שם, היה חוסם את כל הכביש באופן שהנתבעת לא היתה יכולה לעבור בו (כפי שציינה הנתבעת בחקירתה – עמ' 2 לפרו' ש' 20-22).

מכאן כי טענת התובע והעד מטעמו שהתאונה ארעה תוך כדי עקיפת הנתבעת טרקטור, לא סבירה בעיניי.

ב.גם הרושם שהותירה בי הנתבעת היה חיובי יותר מהרושם שהותיר בי העד מטעם התובע, נהג המזדה. האמנתי לנתבעת כי במועד התאונה נהג בנו של התובע במהירות, באופן שלאחר התאונה גם ירד והתנצל (עמ' 2 לפרו' ש' 27-29).

גם התרשמתי מעדותה של הנתבעת, שציינה כי היא מכירה את הכביש בו ארעה התאונה על מגבלותיו, שכן היא נוסעת שם יום יום (עמ' 2 לפרו' ש' 19), והיא גם ניסתה למנוע את התאונה תוך כדי בריחה ימינה, למרות שהיא כבר היתה צמודה לצד ימין, אך ללא הועיל (עמ' 2 לפרו' ש' 5).

ג.שני הרכבים נפגעו בכנף השמאלית הקדמית כאשר על רכב המזדה גם הופיעה פגיעה בדלת שמאלית אחורית.

עובדה זו יש בה כדי ללמד כי לאחר ההתנגשות שנבעה מסטיית המזדה, ניסתה המזדה לברוח לימין ותוך כדי כך גם נפגעה מהניסאן בדלת שמאלית אחורית.

היינו – גם תמונות הנזק תומכות בגרסת הנתבעת.

7.לנוכח קביעתי כי נהג המזדה הוא זה שסטה לעבר נתיב נסיעתה של הנתבעת, אני קובע כי האחריות לתאונה במלואה מוטלת עליו.

השתכנעתי כי מבחינת הנתבעת, לנוכח צרות הכביש, התאונה היתה בלתי נמנעת בנסיבות אלה, ולכן גם לא ראיתי לנכון להטיל עליה כל שיעור באחריות.

8.משכך, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.