פסק דין
1.עניינה של התביעה בטענת התובע, כי על הנתבעת לפצות אותו בפיצוי כספי או במקרקעין חלופיים, בגין פינויו מהמקרקעין בהם הוא מחזיק, הידועים כחלק מחלקה 42 בגוש 3665 ברחובות (להלן: "המקרקעין").
2.בשנת 1958, החל התובע לעבוד במקרקעין עבור המנוח זלמן מוסקוביץ ז"ל (להלן: "מוסקוביץ"), ולהתגורר בהם. מוסקוביץ החזיק במקרקעין מכח חוזה חכירה עונתי בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1962 עזב מוסקוביץ את המקרקעין, ומסר את החזקה בהם לידי התובע. התובע טוען כי הוסכם ביניהם כי התובע יגור במקרקעין עם משפחתו, וישלם למוסקוביץ דמי שכירות חודשיים.
בשנת 1976 התגלע סכסוך בין התובע לבין יורשי מוסקוביץ, והחלו להתנהל הליכים משפטיים ביניהם. בסופו של דבר ניתן פסק דין לפינויו של התובע מהמקרקעין. בהמשך הגיעו התובע ויורשי מוסקוביץ להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו יורשי מוסקוביץ שלא לנקוט בהליכים משפטיים נגד התובע. התובע מצידו התחייב לשלם ליורשי מוסקוביץ כל סכום שייפסק על ידי בית משפט מוסמך כנגד היורשים, לשלם את כל המיסים החלים על המקרקעין, ולשלם להם סך של 17,000 ₪.
3.בשנת 1997 הגישה הנתבעת נגד התובע תביעה בבית משפט השלום ברחובות לסילוק ידו של התובע מהמקרקעין (ת.א. 3763/97, שיכונה להלן: "תביעת הפינוי"). הנתבעת טענה כי התובע תפס את המקרקעין ללא רשות ושלא כדין. בית משפט השלום ברחובות קיבל את תביעת הפינוי, והורה על פינוי התובע מהמקרקעין בתוך שבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בית המשפט קבע כי מעמדו של התובע במקרקעין הוא של בר רשות ללא תמורה, וכי הרשות בוטלה בעצם הגשת התביעה. עוד קבע בית משפט השלום, כי התובע איננו זכאי לפיצוי במסגרת תביעת הפינוי, וכי הוא רשאי להגיש בקשר לכך תביעה נפרדת.
התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה (ע"א 3387/99, שיכונה להלן: "פסק הדין בערעור בתביעת הפינוי"). גם בקשת רשות ערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון נדחתה.
טענות הצדדים
4.התובע טוען כי הוא ובני משפחתו גרים במקרקעין ומתפרנסים מהם בחמישים השנים האחרונות, וכי הנתבעת לא נקטה בהליכים כלשהם לפינויים עד לשנת 1997. לטענתו, במשך עשרות שנים הסתמך התובע על כך שיש לו רשות להתגורר בנכס במשך כל חייו, שהוא בר רשות או דייר מוגן במקרקעין, וכי הרשות שניתנה לו היא בלתי הדירה. בשל העובדה שהנתבעת השתהתה בהליכי הפינוי של התובע מהמקרקעין, השקיע התובע כספים רבים בהשבחת המקרקעין, ובנה את ביתו וחייו בהסתמך על כך.
התובע הגיש מטעמו חוות דעת שמאית, לפיה דמי הפינוי הראויים, הנגזרים מהנזק שייגרם לתובע בגין הפינוי, מוערכים בסכום של 2,631,000 ₪.
5.הנתבעת טוענת, כי התובע ידע או שהיה עליו לדעת, כי הוא איננו בעל זכויות כלשהן במקרקעין, וכי יהיה עליו לפנותם. לטענתה, גם בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור בתביעת הפינוי, קבע כי לתובע היה ברור שמרחפת מעליו סכנת פינוי. בנסיבות אלה, לא יכול היה התובע לפתח ציפיות או להסתמך על כך שהוא רשאי להחזיק במקרקעין.
הנתבעת טוענת עוד, כי התובע איננו יכול לחזור ולטעון טענות העומדות בסתירה לפלוגתאות שהוכרעו בערכאות שדנו בעבר בתביעת הפינוי נגדו, וכי בעניין זה חל הכלל בדבר מעשה בית דין.
6.הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם יוכיח התובע את טענותיו בתביעה, אין הוא זכאי לפיצוי בגין ערך המקרקעין, שכן הוא מעולם לא היה בעלים של המקרקעין, ואין לו זכות חוקית לפיצוי בגין עלות "שיכונו מחדש", כנטען על ידיו. הפיצוי היחיד לו זכאי בעל רשות הוא אך ורק בגין השקעותיו במקרקעין, שנעשו בידיעת הבעלים ובשתיקתם, ובתנאי שהוצאות והשקעות אלו אכן השביחו את המקרקעין. מנגד, יש לקזז מהפיצוי את החיסכון שחסך התובע באי תשלום דמי שימוש בגין המקרקעין.
לטענת הנתבעת, ההשקעות להן טוען התובע לא תרמו להשבחת המקרקעין, והבניה שביצע התובע, נעשתה שלא כדין, ללא היתרי בניה, ללא ידיעת הנתבעת, ומבלי לקבל את אישורה והסכמתה. לכן אין התובע זכאי – כך נטען - לפיצוי כלשהו. לטענת הנתבעת, בבית משפט השלום במסגרת תביעת הפינוי, דרש התובע סכום של 200,000 ₪, ולכן אין הוא יכול לדרוש כיום את הסכום הגבוה הנדרש על ידיו בתביעה דנן.
הנתבעת טוענת עוד, כי עומדת לה זכות קיזוז כנגד כל סכום שייפסק לטובת התובע, בגין השימוש שעשה התובע במקרקעין שבבעלותה, וזאת - החל מהיום בו דרשה ממנו את פינוי המקרקעין, עם הגשת תביעת הפינוי בבית משפט השלום, ועד למועד בו יפנה התובע את המקרקעין בפועל.
דיון
7.כדי להכריע בסכסוך בין הצדדים, יש לבחון קודם כל את השאלה האם זכאי התובע לפיצוי בגין פינויו מהמקרקעין. אם התשובה על שאלה זו תהא חיובית, יש לבחון מהו גובה הפיצוי. יוער, כי שאלת עצם הפינוי הוכרעה על ידי הערכאות הקודמות שדנו בעניינם של הצדדים, ואין היא עומדת להכרעה בהליך זה. את טענות הצדדים יש לבחון בין היתר לאור קביעותיהן של הערכאות שדנו בתביעת הפינוי, כדי לקבוע אלו קביעות מהוות מעשה בית דין, המחייב את הצדדים בהליך הנוכחי.
התובע היה בר רשות במקרקעין
8. שיובהר לעיל, אני סבורה כי קיים מעשה בית דין ביחס לקביעה לפיה התובע היה בר רשות במקרקעין, וכי רשות זו בוטלה עם הגשת תביעת הפינוי.
כדי לקבוע כי חל מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", על הטוען להשתק להוכיח קיומם של ארבעה תנאים. כך נפסק בהקשר זה:
"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים והם: