אבו עמאר (אסיר) נ' ש י רות בתי הסוהר

פסק דין

לפניי עתירת אסיר נגד החלטת המשיב לחשב את יתרת מאסרו כך שעונש המאסר שנגזר עליו בעת שהיה אסיר משוחרר על-תנאי – יצטבר לתקופת המאסר הראשון, ולא יחפוף לו.

העותר טוען כי גם אסיר ברישיון הוא "אסיר" שטרם "נשא כל עונשו"; ולפיכך חל בעניינו חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 45(ב), הקובע כי –

"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".

דא-עקא, שחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, סעיף 22א, קובע כי –

"על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי – גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה; לענין זה, 'מאסר' – לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס" (ההדגשות הוספו).

לפיכך, צדק המשיב בחשבו את יתרת המאסר בחופף, ולא במצטבר.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ב, 17 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.