אבו עיטה נ' ג'אבר

פסק דין

תביעה כספית על סך 76,000 ₪ שהוגשה על ידי חאפז אבו עיטה כנגד פתחיה גאבר.

טענות התובע: התובע מכר לנתבעת זכויותיו בנכס הידוע כגוש 7840 חלקה 22/6 בשטח של 600 מ"ר בהתאם להסכם ביניהם בשנת 1993 (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה). בהתאם להסכם על הנתבעת חלה חובת תשלום מס השבח. הנתבעת שילמה חלק מהתשלום והתובע נאלץ לשלם את היתרה לרשויות המס. לאחר שביצע הסדר תשלומים, הסכומים ששולמו על ידו מגיעים בסך הכל כולל הפרשי הצמדה וריבית לסך הנתבע.

טענות הנתבעת:

היא שילמה את כל התשלומים שנדרשו מרשויות המס והתקבלו אישורים לרישום בפנקס המקרקעין.

עוד טענה ששילמה סכומים מעבר לסכומים הנדרשים, אשר זכותה לקבלם חזרה. כן טענה שעו"ד האחראי לטיפול בענייני המיסוי של ההסכם השתהה כל השנים ולא פעל.

כן טענה להתיישנות התביעה כנגדה שכן ההסכם נחתם לפני שנים רבות.

בכל הנוגע להתיישנות ומאחר והתובע טען ששילם התשלומים משנת 2005 ואילך, קבעתי בהחלטתי מיום 17.2.13 שאם אכן נכונה טענת התובע אזי אין כל מקום לטענת ההתיישנות שכן עילת התביעה קמה רק ברגע שהתובע שילם תשלומי המס אותם לטענתו היה על הנתבעת לשלם.

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית וכן הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. כן ביקש התובע לזמן לעדות את עו"ד חאג' יחיא, בהמשך ומשלא התייצב עו"ד , הודיע שמוותר על עדותו. כן הגיש תעודת עובד ציבור מטעם רשות המיסוי. עו"ד הנתבעת ביקש לזמן את עו"ד חאג וכן את עורכת תעודת עובד הציבור.

דיון משפטי:

בתצהירו פירט התובע את כל התשלומים ששילם לרשויות המס כפי שפורטו בנספחים שצירף, כאשר התשלומים הינם משנת 2005 ואילך ומגיעים לסך של 63542 ₪ סכום קרן.

התובע הציג דרישה ממס שבח מקרקעין לתשלום סך של 86,607 ₪ (נספח ב' לתצהירו). בדרישה זו פורט שיתרה זו נקבעה לאחר קיזוז סכומים ששולמו על החשבון בסך של 68,2220 ₪ בגין עסקה זו.

הנתבעת לא הוכיחה כלל ששילמה סכומים אלה, אלא נהפוך הוא, מודה היא ששילמה בגין מס שבח רק את הסך של 12,920 ₪ (ראה סעיף 9 לתצהירה). משכך מי שילם את הסכומים הנוספים?

כעולה מת/ 1 – תעודת עובד הציבור אכן שולמו שני תשלומים – האחד ע"ס 4320 ₪ ביום 16.10.95 והשני על סך 2183 ₪ ביום 16.4.12. אין כל אישור לכך שהנתבעת שילמה סכום נוסף בגובה 5787 ₪ ביום 20.12.09. אף הנתבעת כאשר נשאלה באשר לסכום זה לא הצליחה להמציא כל ראיה ו/או קבלה ששילמה סכום זה.

התובע אינו דורש מהנתבעת החזר הסכומים ששילמה היא, כפי שניתן לראות מתצהירו שם מפרט הסכומים ששילם, משכך אין כל מקום לקיזוז שני הסכומים ששילמה מסכום החוב.

בתצהירה טענה הנתבעת שהתובע ו/או עו"ד זייפו את תאריך החוזה המקורי ובמקום התאריך של 30.10.1993 נרשם תאריך 30.08.1995.

טענה זו לא עלתה כלל בכתב הגנתה ומשכך הינה בגדר הרחבת חזית אסורה.

עם זאת נראה בבירור שקיימים שני הסכמים הנושאים תאריכים שונים אולם זהים בכל יתר הסעיפים. איני סבורה שלצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים בתיק זה עלי להכנס לשאלה מדוע קיימים שני הסכמים עם תאריכים שונים.

עם זאת אציין שעו"ד חאג' יחיא העיד בענין זה שאכן ערך ההסכם בשנת 1993, ולא שמע לאחר מכן מהצדדים, אלא רק לאחר כשנתיים כאשר הגיעו למשרדו וביקשו לדווח על הסכם זה ועל כן שונה התאריך (ראה עמ' 18 שורות 6-15)

מהמסמכים שהוצגו בפני עולה שלמרות שבהצהרה למס שבח דווח (שהוגשה כנ/ 1 ) על ידי הצדדים שגובה סכום ההסכם הינו 36,000 ₪ (12,000 דולר כפי שנקבע בהסכם), אזי מס שבח הוציא שומה על סך 120,000 ₪ (הוגש כנ'2 ). לטענת התובע הנתבעת אכן שילמה לו סכום של 40,000 דולר המגיע לסך של 120,000 ₪ בגין הסכם זה, למרות שבהסכם ובדיווחים לרשויות המס דווח על סך של 36,000 ₪. (ראה עמ' 6 שורות 16-17). כאשר נחקר בענין זה מדוע הגיש הצהרה כוזבת למס שבח וכן חתם על הסכם שאינו משקף את ההסכמות האמיתיות בין הצדדים, לא היתה בפיו תשובה.