אבו עואד נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגנית הנשיא א' הילמן, השופטת י' שיטרית והשופט ס' דבור) בע"פ 1276-09-17 שניתן ביום 23.1.2018, במסגרתו נתקבל ערעור המשיבה על הכרעת דינו של בית משפט השלום בטבריה (סגן הנשיא נ' מישורי לב טוב) בת"פ 26462-09-13 מיום 20.7.2017.

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הכנת, ניהול או הרשאה לאחר לנהל חשבונות כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ); שבע עבירות של מסירת ידיעה כוזבת או דו"ח הכולל ידיעה כאמור, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ; שבע עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק המע"מ; ועבירה של שימוש במרמה או בתחבולה, או הרשאה לאחר להשתמש בהן או עשיית מעשה אחר, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ.

           על פי הנטען בכתב האישום, בין החודשים ינואר 2010 לפברואר 2011 ניהל המבקש ספרי חשבונות כוזבים, בהם רשם תשלומים בגין שבע חשבוניות מס שלא כדין, מבלי שהייתה עסקה בינו לבין בעל החשבונות החוקי. המבקש ניכה מס תשומות בגין חשבוניות אלה שלא לפי הוראות סעיף 38 לחוק המע"מ, וזאת "באופן שיטתי", במטרה להתחמק  מתשלום מס.

3. בהכרעת דינו, קבע בית משפט השלום כי המשיבה עמדה בנטל הבאת הראיות בכדי להוכיח שהמבקש ביצע את העבירות מעבר לספק סביר. חרף זאת, זיכה בית משפט השלום את המבקש מהעבירות האמורות מחמת הספק, זאת נוכח התרשמותו מהסתירות שעלו מדברי שני עדי התביעה, זייד הייב ופרח אבו עואד, כמו גם מ"מחדלי חקירה" של המשיבה באשר לאי-זימון מספר עדים, שפגעו, כלשון פסק הדין, "פגיעה קשה וחמורה" בהגנת המבקש. בהערת אגב העיר בית משפט השלום כי ייתכן שלמבקש קמה אף הגנה מן הצדק נוכח מחדלים אלה.

4. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. בפסק דינו, ציין בית משפט קמא כי על אף שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים למעט במקרים חריגים, אולם סבר כי במקרה דנן עליו להתערב בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית.

           בית משפט קמא לא חלק על קביעות הערכאה הדיונית כי נתגלו סתירות בדבריהם של מספר עדי תביעה, אך סבר כי סתירות אלו "אינן נוגעות בליבת המחלוקת" בין הצדדים, וכי הן פועלות דווקא לחובת המבקש. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי יש להרשיע את המבקש, שכן "כל ערוצי הראיות אשר הוצגו משמשים כיובלים המתנקזים כולם אל אותה תוצאה מרשיעה [...] המשיב לא הצליח להצביע על תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות העומד במבחני השכל הישר".

           ביחס למחדלים הנטענים בשל אי זימון עדים לחקירה, אשר נזקפו לחובת המשיבה, קבע בית משפט קמא כי אף אם התקיימו, הרי שהשפעתם על יכולת המבקש להתגונן היתה נמוכה.

           בשולי פסק דינו, דחה בית משפט קמא גם את הטענות באשר לאי-התקיימות היסוד הנפשי הנדרש אצל המבקש בעת ביצוע העבירות, כמו גם באשר לזיכויו על ידי בית משפט מטעמים של הגנה מן הצדק, תוך שציין כי הערכאה הדיונית העלתה טענה זו בהערת אגב, וכי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לשם ביסוסה.

           נוכח האמור, ביטל בית משפט קמא את פסק דינו של בית משפט השלום, הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו והחזיר את הדיון לערכאה הדיונית לשם גזירת עונשו.