אבו סויס נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעה הנטענת ברגלו הימנית בגין תאונה שאירעה לו ביום 1/4/10, כ"תאונת עבודה".

2.תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה מיום 1/4/10, נדחתה על ידי פקיד תביעות נפגעי עבודה של הנתבע, מהנימוקים כדלקמן:

"על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד עצמאי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.

מעיון בפרטי פגיעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך ומשלח ידך".

3.לטענת התובע, יש להכיר בתאונה בה היה מעורב ביום 1/4/10 כ"תאונת עבודה", שכן התאונה אירעה עת שעסק ביום עבודתו הרגיל כדי לקבל הצעות מחיר מספקים באיזור התעשייה בעמק שרה בבאר שבע.

4.לטענת הנתבע, לא הוכח קיום אירוע תאונתי ביום 1/4/10, תוך כדי ועקב עיסוקו של התובע במשלח ידו ואשר הביא לפגיעה הנטענת ברגלו. הנתבע טען כי לתובע אין כל ראיה כי במועד הפגיעה היה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו וגם המסמכים הרפואיים לא מעידים על כך. בנוסף ציין הנתבע כי התובע הינו עובד עצמאי וככזה נטל ההוכחה מוטל עליו.

5.המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בשאלה כדלקמן:

האם פגיעתו של התובע היא פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי?

המצב המשפטי

6.הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 קובעות –

" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא.

ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה.

(ראה לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' – המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי – המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/69-0 המוסד – אל מנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי – המוסד פד"ע ל"א 241).

7.לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ושקלנו את מכלול טענותיהם, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעתו, ועל כן מצאנו כי יש לדחות את התביעה.

יודגש כי התובע הינו עצמאי בעל מניות בחברה וככזה על התובע מוטל נטל ההוכחה להוכיח שנפגע תוך כדי עיסוקו במשלח ידו, כמפורט בסעיף 79 לחוק הביטוח לאומי, דבר שלא עמד בו התובע כמפורט להלן.

8.התובע, אשר עליו נטל ההוכחה כאמור, לא הציג כל ראיה או כל עדות התומכת בגרסתו. התובע טען כי האירוע התאונתי התרחש תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, התובע לא דאג להביא ולו מסמך אחד אשר יצביע על כך כי האירוע התרחש תוך כדי ועקב עיסוקו, כך יכול היה למשל להציג התובע יומן עבודה, קבלה על קניה של מוצר או כל מסמך אחר התומך בגרסה כי ביום האירוע נמצא באיזור עמק שרה ועסק בקבלת הצעות מחיר מספקים.

9.יתרה מזו, הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בבואו לקבוע את עצם קיומו של האירוע, ייתן משקל יתר לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בדב"ע מט/0-23 המל"ל – שמעון הירשהורן:

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".