אבו זאיד נ' עירית לוד

החלטה

רקע

בפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, בהתאם לסעיף 238 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר הוצא על-ידי המשיבה בתאריך 22.6.10, בגין בניה ללא היתר של מבנה חד קומתי בגודל 100 מ"ר ברחוב אבא הלל סילבר בלוד (להלן: "המבנה"), הידוע כגוש 3980 חלקות 45,47,49 (להלן: "המקרקעין").

ביום 14.7.10 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי (להלן: "הצו" או "צו ההריסה").

טענות הצדדים ועדויות

המבקשת מנמקת את עתירתה לביטול הצו כדלהלן:

א.   העברת מקום מגוריה הייתה בהמלצת המשטרה, על רקע סכסוך ונקמת דם עם משפחה אחרת בלוד.

ב.   לא התקיים שימוע כפי שמחייב החוק.

ג. הדירה הייתה מאוכלסת ובנייתה הסתיימה טרם הוצא צו ההריסה.

ד.  המבקשת מופלת לרעה שכן באזור בנויות מעל 20 יחידות דיור ללא היתר בניה.

ה.  המפקח אשר על בסיס ביקורו במקום הוצא הצו, לא היה מוסמך כדין בעת הביקור במקום.

המבקשת צרפה לבקשתה תצהיר, ממנו עולה כי היא אלמנה ומפרנסת שבעה ילדים. המבנה מאוכלס למעלה מחודשיים, למבנה חלונות, דלתות, טיח, צבע וחשמל. לאחר רצח בעלה, אמה ואנשים נוספים, על רקע סכסוך משפחות ונקמת דם, החליטו בני משפחתה להקים את המבנה בין בתיהם של בני המשפחה, על-מנת לשמור עליה ועל ילדיה מרצח נוסף. עוד עלה מתצהירה כי המשטרה מעורבת בנושא הסכסוך והיא זו שהמליצה על מעברה של המבקשת לדירה אחרת.

המבקשת העידה בבית-המשפט. לדבריה התמונות שצרפה לבקשתה (מש/1; מש/2) צולמו יום או יומיים לאחר שהמפקח היה בביתה. לדבריה, כשהגיע המפקח לראשונה היה זרם חשמל בכניסה לבית והיה חיבור לחשמל. את החשמל למטבח קיבלה לדבריה, באמצעות כבל מאריך שנמשך מהכניסה לבית סמוך ועד למטבח. חשבון החשמל שולם על-ידה במאוחד עם אביה (עמ' 6 ש' 6-9). לדבריה ישנה בחדר והילדים ישנו על מזרונים, אשר במשך היום הוצאו אל מחוץ למבנה. לעירייה לא ניגשה על-מנת לשלם מס ארנונה וחשבון מים.

טענות המשיבה

א.      הצו הוצא כדין.

ב.      בניית המבנה נעשתה ללא היתר בניה.

ג.  במועד הגשת תצהיר מהנדס העיר ליו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בניית המבנה טרם הסתיימה, והמבנה לא היה מאוכלס.

ד.      לא עומדת למבקשת זכות שימוע על-פי חוק.

ה.  טענת המבקשת בעניין נקמת דם ונסיבותיה האישיות שלה ושל בני משפחתה אינן רלוונטיות לעניין בניית המבנה ללא היתר כדין ואינן מהוות עילה לביטול הצו.

ו.      טענת האפליה של המבקשת נטענה בעלמה וללא תימוכין.