אבו גאליה נ' משרד הפנים

פסק דין

1.המשיב דחה את בקשת עותרת 1 (להלן – העותרת), תושבת קבע בישראל, לאיחוד משפחות עבור בעלה, עותר 2 (להלן – העותר), תושב אזור יהודה ושומרון. הדחייה היא בשל כך שהעותרים לא הוכיחו כי מרכז חייהם הנו בישראל ומסרו בבקשתם פרטים כוזבים. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה.

2.בקשה קודמת לאיחוד משפחות שהגישה העותרת בשנת 1999 נדחתה על ידי המשיב בשנת 2000 בשל מניעה פלילית של העותר. הבקשה נשוא עתירה זו הוגשה בשנת 2007 ונדחתה ביום 1.4.08 בשל סתירות רבות בין הגרסה שהעותרים מסרו בשימוע שנערך להם ביום 16.3.08 לבין דברים שהעותרת מסרה בשיחת טלפון עם נציג המשיב מיום 24.12.07. כך, סתרה העותרת את עצמה באשר לתקופות בהן בנה הבכור, עומר, למד בבתי ספר שונים ובאשר למקום מגורי הבן בעת לימודיו ודרכי הגעתו לבית הספר. העותר מסר גם הוא בשימוע גרסה סותרת בנקודות אלו בהשוואה לגרסת העותרת בשיחה הטלפונית. זאת ועוד: הגרסה בשימוע הייתה שהבן עומר התגורר בבית סבו בענאתה שמחוץ לתחום מדינת ישראל ולמד שם, ולדעת המשיב אין זה סביר שהעותרים וילדיהם האחרים התגוררו בנפרד מהבן עומר. סתירות נוספות בין דברי העותרת בשיחת הטלפון לדברי העותרים בשימוע נוגעות למיקומה של קומת המגורים בבית הורי העותרת בשכונת ג'בל מוכבר שבירושלים בה התגוררו העותרים לדבריהם. בנוסף, נציג המשיב התקשר דקה לאחר השיחה הטלפונית עם העותרת מיום 24.12.07, למספר הטלפון הקווי שנמסר על ידי העותר כמספר בבית הוריה, אך אז נמסר שהעותרת אינה בבית ואחד מבני המשפחה אף התחזה לעותרת ולא יכול היה למסור את פרטיה האישיים כשהתבקש לעשות כן. לאור כל זאת קבע המשיב בהחלטתו מיום 1.4.08 כי לא התרשם שהעותרים התגוררו בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. העותרים הגישו ביום 4.6.08 ערר על החלטה זו וטענו כי הסתירות שנמצאו בגרסאותיהם אינן מהותיות וכי הם הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתושבי ישראל במשך שנים רבות. הערר נדחה על ידי המשיב ביום 22.6.08.

3.העותרים טוענים כי המשיב שגה בהחלטותיו וכי הם מתגוררים בישראל החל מנישואיהם בשנת 1998, וכי חמשת ילדיהם נולדו בישראל ונרשמו כתושבי ישראל. ההוכחה לכך היא הכרתו של המוסד לביטוח לאומי בהם ובילדיהם כתושבי ישראל. לטענת העותרים, אין להסתמך על הדברים שנרשמו מפיהם בשימוע, שנערך בשפה העברית בה הם אינם שולטים וללא שנכח במקום מתורגמן. העותרים מסבירים כי בנם עומר לא התגורר כלל אצל סבו באזור אלא למד החל מכיתה א' בבית הספר בג'בל מוכבר שבירושלים. עוד לטענתם, ביום 13.2.08 העותרת הייתה מאושפזת בבית חולים לאחר ניתוח שעברה, ולכן לא היה ניתן להשיגה אז בבית הוריה.

4.המשיב סבור כי יש לדחות את העתירה הן בשל חוסר ניקיון הכפיים של העותרים במסירת פרטים כוזבים בבקשתם, והן משום שהחלטתו לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות מוצדקת לגופה לנוכח הסתירות הרבות שנתגלו בגרסת העותרים בעניין מקום מגוריהם. אשר להכרת המוסד לביטוח לאומי בעותרים כתושבי ישראל, טוען המשיב כי המבחנים הנדרשים להוכחת תושבות על פי חקיקת הביטוח הלאומי אינם זהים במלואם למבחן הנדרש להוכחת מרכז חיים לאורך זמן לצורך הענקת מעמד בישראל לתושב זר, לא בעוצמת הראיות הנדרשות ולא באורך תקופת המגורים בישראל.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להיעתר לעתירה ולהתערב בהחלטות המשיב. כפי שנפסק פעמים רבות, שיקול הדעת של שר הפנים במתן רישיונות ישיבה בישראל הנו רחב (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). בגדרי שיקול דעתו רשאי שר הפנים לסרב לבקשת איחוד משפחות בהעדר הוכחה מספקת לקיום מרכז חיים של התא המשפחתי בישראל בתקופה הסמוכה להגשת הבקשה (עע"מ 9018/04 מונא נ' משרד הפנים, מיום 12.9.05, בפסקה 7). המשיב אף רשאי לבסס את מסקנותיו בנושא מרכז החיים על ראיה מינהלית אשר כל אדם סביר היה סומך עליה אף אם אינה קבילה בבית המשפט (שם, בפסקה 9). הסתירות שהתגלו למשרד הפנים בין דברי העותרים בהזדמנויות השונות, ובין דבריהם שלהם לדברים של קרובי משפחתם, היו רבות ומהותיות. העותרים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לסתירות אלה, פרט לטענתם הנסמכת על קשיי השפה שלהם במהלך השימוע. לא זו בלבד שטענה זו לא הועלתה בערר שהעותרים הגישו לאחר השימוע (ושאת קיומו לא גילו בעתירה), אלא שהסתירות גולשות מעבר לדברים שנאמרו בשימוע. כזאת היא הסתירה בין טענת העותרים בבית המשפט כי בנם עומר למד בבית הספר אל-סוואחרה שבירושלים החל מכיתה א' (ראו "כתב תשובה" לכתב התשובה) לבין האישור אותו המציאו העותרים למשיב לפיו הבן עומר למד החל מכיתה א' בבית הספר "שמס אלמעארף". בדומה לכך העובדה שביום 24.12.07, בו העותרת מסרה בשיחה טלפונית כי אין טלפון קווי בבית הוריה בירושלים, העותר דווקא מסר מספר טלפון כזה, ובעוד העותרת טענה כי היא שוהה בבית היא לא הייתה זמינה במספר הטלפון הנ"ל ואף נעשה ניסיון על ידי האדם שענה לשיחה להתחזות לעותרת (ראו התרשומת נספח מש/10 לכתב התשובה). בהקשר זה אין כל רלוונטיות לטענת העותרת בדבר אשפוזה ביום 13.2.08, קרוב לחודשיים לאחר האירועים המתוארים.

6.לאור האמור, העתירה נדחית. מובהר כי אין בדחיית העתירה למנוע מהעותרת להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות עבור העותר ולהוכיח במסגרתה קיומו של מרכז חיים בישראל בשנתיים התכופות למועד שבו תוגש אותה בקשה.

העותרים ישלמו למשיב הוצאות בסך כולל של 3,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אלול תש"ע, 24 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.