1. התובע נרשם ביום 4.5.10 לקורס "תחזוקת מחשבים" אצל הנתבעת, שאורכו כ- 7 חודשים, ושילם תמורת הקורס, מראש, סך של 5,500 ש"ח. התובע החל בלימודיו ביום 12.5.10 ואף קיבל ספרות מהנתבעת, במסגרת הקורס, אולם הפסיק לימודיו ביום 4.6.10, בשל מצבו הבריאותי, שהצריך אשפוזו פעמיים במהלך חודש יוני 2010.
כעת, מבקש התובע החזר מלא של כספו מהנתבעת. הנתבעת סירבה לדון אפילו בבקשתו של התובע ודרשה ממנו להביא אישור רפואי בנוסח מסויים. מכאן תביעתו.
2. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תדון ועדת הנתבעת שוב בבקשתו של התובע, ואם לא יגיעו הצדדים להסכמה, יינתן פסק דין על יסוד המסמכים שבפני בית המשפט, תוך שהצדדים מוותרים על חקירות.
3. לטענת התובע מצבו הרפואי אינו מאפשר לו להמשיך בלימודיו. התובע הציג מסמכים רפואיים רבים, מהם עולה כי אכן חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע כאשר הוא נשלח שוב ושוב לבדיקות רפואיות ורופאיו המליצו על מנוחה. התובע שלח את כל החומר לנתבעת וביקש לקבל החזר כספי כיוון שלא יכול להמשיך בלימודיו ולא ברור מתי יוכל להמשיך בלימודיו. ברור ואין מחלוקת כי כתוצאה מהפסקת הלימודים לא יהיה זכאי התובע לתעודה.
4. עמדת של הנתבעת הינה כי ההסכם שבין הצדדים ["הסכם ההרשמה"] קובע כי תלמיד אשר החל לימודיו ולא הופיע ליתרת הקורס - לא יהיה זכאי להחזר כספי כלל. לכן, כך טענה הנתבעת שכיוון שהתובע הפסיק לימודיו ביוזמתו, הוא אינו זכאי להחזר שכר הלימוד.
5. כאמור, ביקשתי מהנתבעת לדון שוב בבקשתו של התובע, באמצעות ועדה שנטען על ידה כי היא המוסמכת לקבל ההחלטה, וזו אכן התקיימה ביום 24.2.2011 והחליטה להשיב לתובע את היתרה היחסית של הסכום ששילם עבור לימודיו, בניכוי התקופה שבה נטל חלק בלימודים ובניכוי ערכת הכלים וחומרי העזר שקיבל. סה"כ החליטה הנתבעת, כאמור ביום 24.2.2011 [לאחר הדיון האחרון], להשיב לתובע סכום של 3,817 ש"ח.
6. התובע הגיב להחלטה זו וטען כי נכח בסה"כ 3 שבועות מתוך קורס של 7 חודשים וכי חומר העזר היחיד שקיבל היה ספר וערכת כלים פשוטה אשר גם אותם ישיב שכן לא נעשה בהם כל שימוש. לפיכך, עותר התובע למלוא תביעתו.
7. שקלתי טענות הצדדים.
איני מוכן לקבל את עמדתה המקורית של הנתבעת שלפיה "הסכם הוא הסכם". חובתם של הצדדים להסכם לנהוג זה עם זה בתום לב. דרישה לקיום חוזה באופן דווקני אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 [להלן:
"חוק החוזים"]. כאשר צד לחוזה נאלץ להפסיקו בשל הרעה במצבו הרפואי, הרי שעמידתו של הצד האחר על קיומו של החוזה, שברור שלא ניתן לקיימו ומקום בו לא הוכחה נפסדותה של הנתבעת בהפסקת ההתקשרות, הינה התנהגות בחוסר תום לב.
במקרה שלפנינו, התובע פנה שוב ושוב לנתבעת אולם זו כלל לא היתה מוכנה לדון בבקשתו. בקשתה של הנתבעת, כפי שנטען בכתב ההגנה, מן התובע, להביא אישור רפואי ספציפי תמוהה בהקשר זה, במיוחד כאשר ספק אם הדוגמא שצרפה לכתב הגנתה טובה יותר מכל מסמכיו הרפואיים של התובע. אף אם אין במסמכים אלו כדי לכלול את הביטוי " לא מסוגל ללמוד" הרי עולה מהתיעוד הרפואי כי התובע נמצא במצב שבו אינו מסוגל ללמוד, והדברים לא נסתרו. העובדה היא כי התובע הפסיק לימודיו, ולא מן הטעם הנעוץ בקורס עצמו.
הנתבעת אכן זכאית לנכות מהסכום ששילם התובע את הוצאותיה, ובהקשר זה גם את ערכת הספרים והכלים, וניתן לכאורה גם להורות על השבה הדדית. יחד עם זאת, בנסיבות, כאשר לא הוברר לי מה מצבם של הספרים איני מוצא לנכון להורות על השבה מלאה אלא על השבה יחסית.
התובע למד 35 שעות מתוך 150 שעות [23.33%]. נוכח טענת הנתבעת כי מחיר ה"כלים" הינו 400 ש"ח, הרי שעלות הקורס עצמו [שעות הלימוד] היא 5,100 ש"ח, ועל כן זכאי התובע להחזר של 76.66% מהסכום של 5,100 ש"ח, ובסה"כ 3,910 ש"ח.
בנוסף, יש לתת ביטוי לסחבת אותה נקטה הנתבעת מול התובע. סבורני, שאילו היתה הועדה של הנתבעת מתכנסת בסמוך לפניותיו של התובע, ודנה בבקשתו, היה נמנע מסכסוך זה להגיע לכותלי בית המשפט.
סוף דבר
8. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה באופן חלקי במובן זה שאני מורה על ביטול ההסכם שבין הצדדים. בנסיבות, איני מורה על השבה הדדית אלא על השבה חלקית של סך 3,910 ש"ח אותם תשלם הנתבעת לתובע.
9. בנוסף, ולאור הסחבת אותה נקטה הנתבעת בטיפול בפניותיו של התובע, וההיזקקות להליך זה בבית המשפט, אני מחייב אותה בתשלום הוצאותיו של התובע בסך של 1,000 ש"ח.
10.
סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סכום של 4,910 ש"ח
. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום ממועד שנודע פסק הדין.