פסק דין
מבוא
1. בר"ע על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב (כב' השופטת חנה קלוגמן) ב– ת"ק 10739-03-10 שקיבלה רק בחלקה את תביעת המבקש כנגד הוט מערכות תקשורת (להלן: "המשיבה") לפיצוי כספי בגין המשך חיוב דמי מנוי חודשיים במשך חודשיים לאחר שהמבקש ביטל את מנויו לשירותי התקשורת שמספקת המשיבה. בית משפט קמא חייב את המשיבה בתשלום פיצוי כספי בסך 700 ₪, כאשר סכום התביעה עמד על סך 27,238 ₪.
תביעת המבקש היא מכוח סעיף 31א(א) ו-(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן – "חוק הגנת הצרכן" או "החוק") לפיו מוסמך ביהמ"ש במקרה שהעוסק הפר הוראות החוק לפסוק פיצויים של עד 10,000 ₪, בלא תלות בנזק, בשל הפרה כזו. במקרה של הפרה חוזרת, או נמשכת, או בנסיבות מחמירות, תקרת הפיצוי ללא תלות בנזק לא תעלה על 50,000 ₪ .
2. באשר לטענת המשיבה כי הבר"ע הוגשה באיחור, יצויין כי עיינתי באישור המסירה בתיק ביהמ"ש, פסה"ד של בימ"ש קמא אכן הומצא למבקש ביום 8.11.10, כפי שטען המבקש. אי לכך הבר"ע הוגשה במועד.
3. הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות תינתן כאשר:
"...מדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות".
(בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א(3), 309, 314-315).
או כאשר מתעוררת:
"שאלה עקרונית בנושא שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות" (שם, בעמ' 315).
(וראו עוד: בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח מאיר, ס' 10 לפסה"ד).
לאחר ששמעתי טענות הצדדים, מצאתי כי מדובר בסוגיה עקרונית ולפיכך אני נותנת רשות לערער ודנה בבקשה כבערעור.
4. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כממצא עובדתי כי המבקש ביקש להתנתק משירותי המשיבה בסוף מרץ/תחילת אפריל 2009 (לגירסת המבקש ביום 30.3.09, ולגרסת המשיבה ביום 1.4.09), וכי הוא חוייב ביתר בתשלומים בגין החודשים אפריל ומאי 2009, בסך 205 ₪ לכל אחד מהחודשים, למרות שביטל המנוי בתחילת אפריל. המשיבה החזירה למבקש ביום 4.6.09 סך של 266.95 ₪, וביום 23.6.09 סך של 163.69 ₪, אשר ביחד מכסים את החיובים ביתר שנגבו מהמבקש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ראו: עמ' 2 לפסה"ד, ש' 13-21).
מתדפיס חיובי האשראי של המבקש (נספחים 4-5 לכתב התביעה) בבימ"ש קמא עולה כי החיוב עבור חודש אפריל בוצע מראש ביום 30.3.09, והחיוב עבור חודש מאי בוצע ביום 27.4.09. אי לכך עברה תקופה של קרוב ל– 3 חודשים עד שקיבל המבקש את מלוא ההחזר הכספי שנגבה ממנו, כאשר בפועל הושבו לו 410 ₪ שנגבו ממנו ביתר בתוספת של 20 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית.
אציין גם כי המבקש צירף לראיותיו בבימ"ש קמא את "דוח המועצה לכבלים ולווין משנת 2007" (חלק ג',73, נספח 13 לכתב התביעה) לפיו משך הזמן לניתוק בפועל של המנוי על השירות הדיגיטלי יהיה יומיים וכי גם החיוב הכספי ייפסק תוך יומיים. עוד צויין בדוח הנ"ל כי "חברת הוט הודיעה, כי ביטלה את החובה להודיע על ניתוק בכתב ומקבלת גם הודעות ניתוק טלפוניות".
בימ"ש קמא אף קבע כממצא עובדתי כי - "אני מאמינה לתובע כי הוא נאלץ לפנות לנתבעת פעמים רבות על מנת שיקבל את ההחזר ובגין כך זכאי הוא לפיצוי" (עמ' 3 לפסה"ד, ש' 12-13).
5. המשיבה טענה בדיון בפניי כי ההחזר בסך 266.95 ₪ שהשיבה למבקש ביום 4.6.09 נעשה תוך פחות מ – 30 יום. טענתה זו של המשיבה נסתרת לאור טענתה כי ביום 1.4.09 ביקש המבקש להתנתק משירותיה. ייתכן והמשיבה מרמזת לעובדה כי בפועל הפסיקה שירותי התקשורת בביתו של המבקש רק ביום 12.5.09, כך שהמבקש נהנה משירותיה עד למועד זה, אלא שהמבקש ביקש להתנתק משירותיה כחודש וחצי לפני כן, ועל כן על פי הדין ועקרונות הצדק, המשיבה אינה רשאית לכפות על המבקש לצרוך שירותיה לאחר שביקש להתנתק, ואף לדרוש ממנו תשלום בעד אותו שירות שנכפה עליו בעל כורחו.
עוד טענה המשיבה בפניי, כי הזיכוי הנוסף לטובת המבקש מיום 23.6.09 בסך של 163.69 ₪ היה לפנים משורת הדין, מאחר שהמדובר בשווי הטבה שקיבל המבקש במסגרת מבצע שהוא ביקש להתנתק ממנו טרם סיומו. טענה זו של המשיבה, כמו גם קודמתה, מכוונות כנגד ממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא, ועפ"י הפסיקה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובממצאי אמון של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד, ואינני מוצאת כי זה המקרה בעניינינו.
6. נותרה טענתו המרכזית של המבקש, כי הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא נמוך ומנוגד לרוח החוק. הוא הצביע על מספר תביעות אזרחיות מהשנתיים האחרונות שבהם חוייבה בגין הפרות של חוק הגנת הצרכן, וכן הזכיר כי בעבר כבר הטיל משרד התקשורת על המשיבה חיוב בסך 90,000 ₪ בגין הפרת בקשות צרכנים להתנתק משירותיה. עם זאת ייאמר, שהמבקש לא הגיש בבימ"ש זה תיק מוצגים מסודר, ולא מצאתי כי טענתו זו הוכחה בראיות בבימ"ש קמא וכנראה זו הסיבה שביהמ"ש קמא לא התייחס לעניין.
בעניינינו אכן אין להחיל את סעיף 31א(ג) לחוק, המאפשר פסיקת פיצוי של עד 50,000 ₪, כיוון שהמערער לא הוכיח הרשעה פלילית קודמת של המשיבה בשנתיים האחרונות, אלא הציג חיובים בתביעות אזרחיות שהתנהלו כנגדה.