1. עניינה של תביעה זו, הינו אירוע מיום 26.10.05, בו נחנק התובע 1, אז קטין בן שנה ושמונה חודשים (להלן גם: "הקטין") בעת שאכל, כך לפי הנטען, נקניקייה מתוצרת הנתבעת 1, (להלן גם: "זוגלובק"), אשר נחתכה עבורו על ידי אמו, התובעת 2, (להלן גם: "האם") בצורה של טבעות (להלן: "האירוע" או "התאונה").
על פי כתב התביעה, הרי שבעקבות האירוע הטראגי, ולאחר פעולות ההחייאה שנעשו בו, נותר הקטין עם פגיעה מוחית קשה ביותר, הוא מאושפז במרכז רפואי "רעות", איננו מתקשר עם הסביבה, מוזן בעזרת גסטרוסטום, מונשם בעזרת חמצן בשעות הלילה, ונותר, ככל הנראה, עם נכות צמיתה נרחבת ביותר, כשהוא נזקק לעזרת הזולת באופן מוחלט.
התובעת 3 היא סבתו של הקטין.
בשל העובדה כי התובע 1 הינו קטין, קיים חיסיון לגבי שמו, ולפיכך בכל מקום בו נזכר שמו בפסק דין זה, ייכתב "פלוני" במקום שמו האמיתי, ובמקום שמה האמיתי של אמו ייכתב "האם".
2. טענתם של התובעים הינה כי האחריות לנזקיו של הקטין רובצת לפתחן של הנתבעות, נוכח התנהגותן הרשלנית.
עיקר טענתם של התובעים כלפי זוגלובק, הייתה כי זוגלובק לא סימנה על גבי אריזת הנקניקיות כל אזהרה בדבר סכנת החנק הטמונה בהן עבור ילדים, או הסבר כיצד יש לחתוך את הנקניקיות, ובכך סטתה מחובתה כיצרנית וכמשווקת מזון. התובעים טענו עוד, כי אמנם ביום האירוע טרם הותקנו תקנות הבריאות (מזון) (סימון ואזהרה מסכנת חנק), התשס"ו - 2006, אשר חייבו סימון אזהרה המורה כי לילדים מתחת לגיל 5 יש לחתוך את הנקניקייה לאורך לרצועות, ולא לטבעות, אולם מקרים של חנק בילדים כתוצאה מאכילת מאכלים עגולים, כגון נקניקיות, התרחשו בעבר בארץ ובעולם, והיו מוכרים וצפויים, ועל כן זוגלובק ידעה, או הייתה עליה החובה לדעת, על מקרים אלו, ולהזהיר את הציבור מפניהם.
ביחס לאחריותה של המדינה, הנתבעת 2, עיקר טענתם של התובעים הייתה, כי משרד הבריאות הינו הגוף המופקד על פיקוח על המזון בארץ, ואמור להגן על בריאות הציבור, ובכלל זה להזהירו מפני סכנות חנק ידועות, וכי הוא התרשל בכך שאיפשר את שיווק הנקניקיות מבלי לדאוג להזהיר את הציבור מפני סכנת החנק לילדים, העשויה להיגרם להם בעת אכילתן.
האם טענה כי אילו הייתה יודעת על קיומה של סכנת חנק של פעוטות, הגלומה באכילת נקניקיות שחתוכות לטבעות ולא לרצועות, לא הייתה מאכילה את בנה הקטין נקניקייה חתוכה לטבעות, ובכך מסכנת את חייו. התובעים פירטו בכתב תביעתם מהם ראשי הנזק הטעונים פיצוי, ואף טענו בנוסף כי יש לחייב את הנתבעות גם בפיצוי עונשי.
3. נוכח העובדה כי התביעה מעוררת שאלה נכבדה של אחריות, החלטתי כי הדיון בה יפוצל, כך ששאלת האחריות תידון תחילה.
אין חולק, כי אירוע החנק בו נפגע הקטין מעורר פלצות, וכי אסונם של התובעים גדול הוא. יחד עם זאת, האמת ניתנת להיאמר, כבר עתה, כי לדעתי, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם.
מבחינה עובדתית, גרסתה של האם, בדבר נסיבות התרחשות האירוע, לא הוכחה בפני, והיא נמצאה עומדת בסתירה לגרסאות אחרות, שונות לגמרי, שמסרה האם לגורמים מקצועיים שונים, כפי שיפורט להלן. חקירתה של האם הותירה בי רושם בלתי מהימן, ולא ניתן בה כל הסבר או נימוק משכנעים, שיבהירו את פשר הסתירות הללו, בין הגרסאות העובדתיות השונות.
4. הנה כך תיארה האם את אירוע החנק, בתצהירה מיום 11.5.09,
(סומן ת/5):
"
ביום 26.10.05, בהיותו בן שנה ושמונה חודשים בלבד, חרב עלי עולמי. הכנתי לפלוני ארוחת צהריים, תפוחי אדמה ברוטב עם נקניקיות, דבר שהוא מאד אהב. פלוני התחיל לאכול ופתאום שמתי לב שהוא נחנק. נלחצתי, הרמתי אותו, ניסיתי להכניס אצבע לפה ולא הרגשתי כלום, יצאתי איתו החוצה וצעקתי הצילו. בחור שהיה למטה, הסתבר לי אח"כ שהוא שכן שלנו, לקח את פלוני, התחיל להנשים אותו, קרא לאבא שלו שעזר בהחייאה. אחותו הזמינה בינתיים אמבולנס. אני הייתי היסטרית. התקשרתי לאמי שגם הגיעה למקום. צוות האמבולנס עשה לפלוני פעולות החייאה, הוא היה בדום לב. לאחר כ- 15 דקות חזר הדופק ולאחר זמן נוסף פינו אותו לבי"ח שניידר (..) פלוני נחנק מנקניקייה. בבית חולים שניידר הוציאו לפלוני חתיכות נקניקייה מהלוע ע"י מלקחיים".
יצויין כי בחקירתה מיום 7.9.09, סיפרה האם כי היא חתכה את הנקניקייה לטבעות ובישלה את הטבעות ביחד עם תפוחי האדמה, ישבה ליד הקטין ליד השולחן, וכי הקטין לא אכל בעצמו אלא היא שמה את האוכל בפיו, באמצעות כפית או מזלג. האם ציינה כי לפתע הקטין נחנק והתחיל להכחיל. (עמ' 81- 85 לפרוטוקול).
עוד נשאלה אמו של הקטין, האם גם היא אכלה ביחד עם הקטין בשעה שהוא אכל, והשיבה כך (עמ' 83 לפרוטוקול):
"
ש: את ישבת לידו?
ת: ישבתי על ידו.
ש: ואת גם אכלת? כן?
ת: אני זוכרת עכשיו אם אכלתי או לא אכלתי?