1. בפני בקשת הנאשם, לקבל לידיו העתקי קלטות המתעדות חקירת קטינה ע"י חוקרת ילדים והעתקי סרטונים, בהם צולמה ע"י הנאשמים באמצעות מכשירי טלפון סלולאריים כמיוחס להם בכתב האישום, זאת מכוח סעיף 5ב לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים) ומכוח ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ").
2. ביום 14.11.2010 הוגש כתב אישום נגד הנאשם וחברו, המייחס להם עבירות של אינוס, מעשה סדום, פרסום והצגת תועבה, פגיעה בפרטיות, כאשר למבקש שבפני יוחסה בנוסף עבירת איומים.
3. עפ"י המיוחס בכתב האישום, במהלך החודשים יוני - אוגוסט 2010, הזמינו הנאשמים את הקטינה, ילידת 1998, להיפגש עימם בשדות ובמטעי המושב בו הם מתגוררים, או לדירה אותה שכר המבקש. באותן הזדמנויות קיימו הנאשמים עימה יחסי מין, לעיתים בגפם, לעיתם יחדיו ואף בעת ובעונה אחת, כאשר חלק ממקרים אלו תועדו ע"י הנאשמים במצלמות שבטלפונים הניידים שלהם.
במקרה אחר המיוחס לשניים, נפגשו הנאשמים עם הקטינה, קיימו עימה יחסי מין, כאשר באותה העת נכח בדירה קטין נוסף, אשר תיעד את המפגש במצלמת הטלפון הנייד של המבקש.
כנטען בכתב האישום, הנאשמים הפיצו סרטונים אלה, כאשר המבקש אף איים על הקטינה לבל תחשוף את המקרה.
עיקר טענות הצדדים:
4. ב"כ המבקש מבקש לקבל לידיו העתקי קלטות המתעדות את חקירת המתלוננת בפני חוקרת הילדים ואת הסרטונים אשר כפי המיוחס, צילמו הנאשמים.
לדבריו, בנסיבות כאן יש להיעתר לבקשה, כל נזק לא ייגרם לקטינה אשר מעולם לא הגישה תלונה כנגד הנאשמים, המבקש מצוי במעצר בית באיזוק אלקטרוני, ביישוב אחר ממקום מגורי הקטינה, הקלטות דרושות להגנת הנאשם.
5. מאידך טוענת ב"כ המאשימה בתגובתה, כי המבקש הוזמן לצפות בקלטות המבוקשות במשרדיה, האיזון הראוי בין זכויות הקורבן לזכויות הקטינה מוביל להוראת המחוקק המאפשרת עיון בקלטות אלה אולם לא העתקתן.
ממשיכה ב"כ המאשימה וטוענת כי במקרה זה, לא הוצג כל טעם מיוחד לפגיעה בפרטיות הקורבן, לבד מנוחותו של המבקש, בפרט עת עסקינן במבקש המתגורר ביישוב בו מתגוררת הקטינה וכאשר אותו מבקש לא היסס לאיים עליה, לאחר שמעשיו נחשפו.
לסיום מדגישה ב"כ המאשימה את הפגיעה האנושה שתיגרם לקטינה, במידה וסרטוני התועבה המתעדים את ביצוע עבירות המין, יימסרו לידי המבקש, סרטונים אותם צילם והפיץ המבקש עצמו.
דיון והכרעה:
6.
זכות הנאשם להעתקת קלטות החקירה של הקטינה
חוק הגנת ילדים נועד בעיקרו לאזן בין זכותו של הקטין (במקרה זה - קורבן) לצמצום הפגיעה בשלומו הנפשי כתוצאה מחשיפתו להליכים המשפטיים המתחייבים מן העבירה; לזכות החשוד והנאשם להליך משפטי הוגן ונוכח קיומו של אינטרס חברתי כללי בגילוי האמת ובהרשעת עבריינים (ראה: ע"פ 8538/00
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 774, 779).
עיקרון היסוד הטמון בחוק הגנת ילדים הוא כי אין מעידים ילד על עבירות המנויות בתוספת לחוק (שהן בעיקרן עבירות זנות, תועבה, מין, עבירות של הורה או אחראי על קטין וכן עבירות הנלוות לעבירות הללו), ואין מקבלים כראיה את הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשותו של חוקר ילדים (סעיף 2(א) לחוק).
לשם צמצום הפגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן, ליווה המחוקק הסדר המאפשר הצגת עדות הילד באמצעות חוקר ילדים, בתיקון מס' 6 לחוק הגנת ילדים (תש"ס), אשר עיגן בחוק את חובתו של חוקר הילדים לתעד את חקירת הילד המתבצעת על-ידו, ככל הניתן באמצעות וידאו (סעיף 5א לחוק).
החוק קבע בנוסף את דרכי הצפייה וההאזנה בהקלטה, הנתונות לנאשם וב"כ, כאמור בסעיף 5ב לחוק:
דרכי העיון בהקלטה
"(א) הוראות סעיפים 74 ו-75 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 8 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יחולו על קלטת חקירה ועל תמליל, בשינויים אלה: