1. התובע, הזמין אצל הנתבעת, ביום 17.7.08, הפלגת נופש לרגל יום הולדתו, כאשר להפלגה זו, הוזמנו ילדיו ונכדיו, סה"כ נרכשו 15 כרטיסים להפלגה שתוכננה מיום 21/8/08 ועד ליום 24/8/08.
ביום 25.7.08 אושפז התובע בבית החולים ושוחרר בחלוף יומיים. ביום 27.7.08, ביטל התובע את הזמנתו כולה.
התובע חוייב בדמי ביטול בגובה 35% מסכום העסקה, כאשר תביעתו כאן הינה להשיב לו את דמי הביטול, זאת מאחר והנתבעת הציעה לו להשתמש בדמי הביטול למימוש הפלגה למשך שנה מעת ביטולה, זאת בניכוי 65 $ דמי טיפול בגין כל אחד מ- 15 הנוסעים, אך הוא לא יכול היה לממש הצעה זו.
2. התובע עותר להשיב לו את מלוא כספו, שכן הוא איננו יכול להפליג עוד נוכח מצב בריאותו ומשפחתו אינה מעוניינת להפליג בלעדיו.
יצויין, כי התובע לא הופיע לדיון ובמקומו הופיעו רעייתו ושתי בנותיו, אשר מסרו כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר הופעתו בבית המשפט.
משפחת התובע הסבירה כי לא מימשו את החופשה, מאחר שבמצבו הרפואי של התובע, לא ניתן היה למצוא חברת ביטוח שתיאות לבטחו בעת ההפלגה נוכח האשפוז סמוך לפני ההפלגה ולפיכך, לא היה מנוס מביטול החופשה לכל המשפחה.
משפחת התובע, לא התכחשה לטענת הנתבעת כי בעת ההזמנה הובהר להם אודות דמי הביטול שייגבו מהם, אך לשיטתם, משעה שנאלצו לבטל את הנסיעה בשל מחלת התובע, אין כל הצדקה לחייבם בעלויות ביטול כלשהן, ודאי לא בשיעור שנדרש על ידי הנתבעת (ראה עמ' 1 לפרוטוקול ש' 24-26).
3. הנתבעת, טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה להדחות, שכן הוסברה לתובע ע"י סוכנת הנסיעות ממנה רכש את הנופש, מדיניות הביטול ומעבר לכך, הנתבעת הלכה כברת דרך כאשר הציעה לתובע להשתמש בדמי הביטול בניכוי 65 $ לנוסע עבור דמי טיפול, לצורך נסיעה עתידית.
הנתבעת אף חזרה על הצעתה זו במעמד הדיון ואף היתה מוכנה לזכות את התובע בסכום גבוה יותר, לצורך הפלגה עתידית, שלו או של כל בן משפחתו. משפחתו של התובע, אשר נכחה באולם בית המשפט, סירבה להצעה זו, הם עמדו על דרישתם להשבת כספם, נוכח מצב בריאותו של התובע, (שם בעמ' 2 ש' 2-4).
4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופות וכן שמעתי את דבריהם של בני משפחת התובע ושל נציג הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.
5. אין מחלוקת כי דמי הביטול שנגבו על ידי הנתבעת בפועל, נגבו בהתאם למדיניות הביטול שלה והם אף נמוכים מהשיעורים הקבועים במדיניות הביטול, אשר התובע היה מודע לה.
טענת התובע היא כי בנסיבות ביטול העסקה, לא צריך היה לשלם מאומה כדמי ביטול.
השאלה הצריכה דיון הינה האם בנסיבות העניין היה " סיכול" כמשמעותו בסעיף 18(א) לחוק החוזים[תרופות בשל הפרת חוזה] תשל"א - 1970.
הסעיף דן במצב בו בין כריתת החוזה לבין המועד שנקבע לקיומו, מתרחשים מאורעות חיצוניים בלתי צפויים המסכלים מאמצי צד לחוזה לקיים את חיוביו, כאשר הבסיס לעניין הוא העדר יסוד אשם מצידו של המפר.
הגישה הקלאסית בחקיקה הינה שסיכול מתקיים במקרים של כח עליון הגורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה, זאת להבדיל מהפרת חוזה אשר בדרך - כלל היא מעשה/מחדל של הצד החייב על פי החוזה (ע"א 865/76
לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748). יש להניח כי סעיף זה יחול גם כאשר ארע אירוע שהצדדים לחוזה לא צפו אותו מראש ואף לא היו חייבים לצפותו, כאשר אירוע זה הופך את החוזה לבלתי-אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.
סעיף 18(א) קובע שלושה מבחנים מצטברים:
אי ידיעת הנסיבות, אי צפיית הנסיבות, והעדר חובת ידיעה או צפייה.
המבחן הוא מבחן של סבירות - האם אדם סביר, בנעלי המפר, על פי היגיון העסקה הנדונה ובעובדות המקרה, היה צריך לדעת או לצפות את האירוע המסכל.
6. בחינת נסיבות העניין במקרה זה מעלה כי התובע לא הוכיח כי המדובר בסיכול.