בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי נ' האני נטור עו"ד

פסק דין

כללי

1.לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ש.הלר – אב"ד, עו"ד י.א ונגריק ועו"ד א.זוין), בתיק בד"א 92/05, מיום 28.12.09, בגדרו נדחה ערעור המשיב על הכרעת-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (עו"ד מ.סופר– אב"ד, עו"ד מ.בן עוזר ועו"ד א.מוסקונה), בתיק בד"מ 121/03, ומנגד – התקבל ערעורו על גזר הדין, כך שחלף הוצאתו לצמיתות מן הלשכה, כאמור בגזר הדין של בית הדין המחוזי, נגזרו על המשיב שלוש שנות השעיה בפועל, בחופף ל-16 שנות השעיה שהושתו עליו בגין הרשעות אחרות.

2.יוער, כי הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית הדין המחוזי אינם נושאים את מועד נתינתם. בית הדין הארצי ציין, ברישא לפסק-דינו, כי הללו ניתנו בחודשים מאי ויולי 2005 – בהתאמה. היות ולא נטען דבר על-ידי מי מהצדדים לעניין זה, אינני מוצא לנכון להתייחס לסוגיה זו, ויש לקוות שתקלה זו לא תישנה בעתיד.

רקע

3.הערעור דנן הינו תולדה של הליך משמעתי אחר, שהתקיים בעניינו של המשיב בבית הדין המחוזי, בבד"מ 67/01. למען שלמות התמונה אביא, בקצירת האומר, את העובדות הרלוונטיות לענייננו, שמקורן באותו הליך: המשיב ייצג את המנוח אחמד ראג'ב גמאל (להלן: "מר גמאל") ואחרים בתביעה שהוגשה נגדם בבית-משפט השלום בחדרה. לצורך הכרעה במחלוקת, מינה בית המשפט מודד כבורר מוסכם. דא-עקא, שהמשיב לא התייצב לישיבות שנקבעו בבית-המשפט, ומשכך, בעקבות בקשה שהגיש הצד שכנגד, ניתן פסק-דין כנגד מרשיו. למר גמאל נודע על פסק-הדין שניתן כנגדם רק לאחר שקיבל אזהרה מלשכת הוצאה לפועל. עוד התברר לו, בדיעבד, כי המשיב הגיש לבית המשפט, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, בקשה לביטול פסק-הדין, אשר נדחתה היות ולא נתמכה בתצהיר חתום, תוך חיובם בהוצאות. על התנהלותו זו הועמד המשיב לדין משמעתי באותו בד"מ 67/01. משלא התייצב לדיון בבית הדין, התקיים הדיון בהיעדרו, ובסופו הורשע בעבירות שיוחסו לו. המשיב ערער לבית הדין הארצי. טרם מתן פסק הדין על-ידי בית הדין הארצי נפגשו המשיב וסנגורו דאז, עו"ד כץ, עם נציגי הוועד המחוזי – עו"ד עמוס וייצמן, רכז הקבילה המשמעתית של ועד מחוז תל-אביב, ועו"ד אליעזר גריסרו, אשר ייצג את הקובל בבד"מ 67/01. על שאירע בפגישות אלו, והמסמכים שהוגשו במהלכן, הוגשה הקובלנה נשואת הערעור דנן.

תמצית העובדות הצריכות לעניין והרקע להגשת הקובלנה

4.בפגישה שהתקיימה עם נציגי הוועד, ניסה המשיב לשכנע את הקובל, באותו תיק בד"מ 67/01, לקבל את ערעורו ולבטל את ההרשעה. במהלכה, טען המשיב כי יש בידו תצהיר שנחתם על-ידי מר גמאל, אלא שבשל טעות בתום-לב הוגש לבית המשפט תצהיר שאינו חתום, בעוד שלצד שכנגד הומצא תצהיר חתום כדין. עו"ד וייצמן הציע למשיב להציג בפני הוועד את המסמכים הללו, שהיה בהם, לכאורה, להביא לזיכויו, או-אז גם תישקל פנייתו. בפגישה נוספת מסר המשיב לנציגי הוועד העתק של התצהיר, שנחזה להיות חתום על-ידי מר גמאל, אותו קיבל מב"כ הצד שכנגד, היות ובשל הסכסוך עם לקוחותיו מנעו אלה ממנו את הגישה לתיק. לגרסתו, שעה שנועד עם מר גמאל, בנו ואחיינו במשרדו, חתם הראשון על התצהיר. בשל רצונם לזרז את הגשת המסמכים לבית המשפט על-ידי הגשתם בעצמם, מסר המשיב לידי האחיין שלושה "סטים" של תצהירים חתומים, אותם אמור היה להגיש לבית המשפט, למשיב ולב"כ הצד שכנגד. דא-עקא, שהאחיין הגיש לבית המשפט העתק בלתי חתום.

גרסת המשיב עוררה את חשדו של עו"ד וייצמן. משכך, הוא שוחח עם בנו של מר גמאל, אשר מסר לו כי אביו כלל לא חתם על תצהיר וכי התצהיר האמור הוגש ללא ידיעתם. לידי עו"ד וייצמן נמסרו עשר דוגמאות של חתימתו של מר גמאל, על-מנת להשוותם עם החתימה שעל גבי התצהיר. והנה, חוות-דעת גרפולוג מומחה קבעה שקיים שוני בין החתימות. לא-זו-אף-זו, משיחתו של עו"ד וייצמן עם ב"כ הצד שכנגד, עו"ד תאופיק בידאסי, עלה כי האחרון כלל לא קיבל לידיו תצהיר חתום.

נגד המשיב הוגשה קובלנה – היא הקובלנה נשואת תיק בד"מ 121/03, בגדרה נטען, כי הלה הציג בפני הקובל תצהיר מזויף, שנחזה להיות חתום על-ידי מר גמאל, על-מנת לשכנעו לבטל את ההרשעה. עוד נטען, כי המשיב לא קיבל את העתק התצהיר החתום מהצד שכנגד.

בית הדין המשמעתי המחוזי

5.בהכרעת-דינו, דן בית הדין המחוזי בפירוט ובהרחבה בגרסתו של המשיב אודות הנסיבות עובר לחתימה על התצהיר ואופן הגשתו, אך בסופו של יום דחה אותה מן הטעמים הבאים: ראשית, בית הדין ביכר את חוות-דעת המומחה שהוגשה מטעם הקבילה, על-פני זו שהוגשה מטעם המשיב, אשר קבעה כי החתימה שעל גבי התצהיר איננה חתימתו של מר גמאל. שנית, בנו של מר גמאל, שעדותו נמצאה מהימנה, העיד כי אביו כלל לא חתם במהלך הפגישה על התצהיר, אשר גם הוגש ללא ידיעתם. שלישית, טענתו של המשיב, לפיה האחיין הפריד בין התצהירים שמסר לידיו והגיש העתק שאינו חתום, אינה מתיישבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, שכן מעשה זה נוגד את האינטרס המובהק שלו ושל משפחתו לבטל את פסק הדין שניתן כנגדם בית המשפט. זאת ועוד, המשיב לא זימן את האחיין למתן עדות מטעמו על-מנת לתמוך בגרסתו, חרף הצהרתו כי בכוונתו לעשות כן. יתרה מכך, אם אכן היה בידי המשיב תצהיר חתום, סביר להניח כי היה פועל לשינוי החלטתו של בית המשפט, במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה או בגדר ערעור עליה. רביעית, עדותו של עו"ד בידאסי, לפיה מעולם לא קיבל העתק חתום של התצהיר, נמצאה אמינה בעיני בית הדין.

6.לאור האמור קבע בית הדין המחוזי, כי המשיב הגיש לידי נציגי הקבילה העתק תצהיר שחתימתו זויפה, על-מנת לשכנע את הקובל לבטל את הרשעתו. משכך, הרשיע אותו בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו – 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "החוק"), וכן התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

7.בגזר-דינו, הביא בית הדין המחוזי במניין שיקוליו לעונש את הפרטים הבאים: חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, שיש בהן כדי לפגוע בתדמיתו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור ובאמונו; עבירות המשמעת הקודמות הרבות בהן הורשע המשיב, שאופיינו אף הן בטיפול רשלני בלקוחותיו תוך דיווחי-כזב והצגת מצג-שווא. מאידך, בית הדין המחוזי לא מצא כל נסיבה מקלה בעובדה כי הצגת התצהיר המזויף נועדה להשיג טובת הנאה אישית למשיב עצמו ולא עבור לקוחו. יצוין, כי המשיב הורה לבא-כוחו שלא לטעון כלל בפני בית הדין לעניין העונש, כיוון שסבר כי הרשעתו בטעות יסודה. משכך, נעדרו כליל נסיבות לקולא מגזר הדין.

לאור המקובץ, הורה בית הדין המחוזי, כאמור, על הוצאת המשיב לצמיתות מלשכת עורכי-הדין.

בית הדין הארצי

8.בית הדין הארצי, אשר בחן את טענותיו של המשיב בקפידה ראויה, לא מצא מקום להתערב בהכרעת-דינו של בית הדין המחוזי, אך יחד-עם-זאת החליט להקל עם המשיב בגזר-דינו, זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, היסטוריית ההרשעות של המשיב, למעט הרשעתו במקרה דנן, עמדה לנגד עיניו של בית המשפט העליון שעה שדן במאוחד בשש קובלנות שונות שהוגשו נגד המשיב, לרבות בד"מ 67/01, בגינן הוצא משורות לשכת עורכי הדין (ראו: על"ע 7741/05 האני נאטור נ' ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי-הדין (ניתן ביום 12.11.07, פורסם ב"נבו"). והנה, למרות זאת, המתיק בית המשפט העליון את עונשו וגזר עליו עונש של 12 שנות השעיה בפועל, במצטבר ל- 4 שנות השעיה שהוטלו עליו בהליך אחר. שנית, הצגת מסמך מזויף כתוצאה ממעידה חד-פעמית איננה, כשלעצמה, מצדיקה השעיית עורך דין לצמיתות מלשכת עורכי הדין. במקרה דנן, המשיב לא הועמד לדין פלילי בעקבות התנהלותו, וחתימתו של מר גמאל היא בלבד זו שזויפה ולא תוכנו של התצהיר, כך שאם היה מתבקש לחתום על התצהיר, היה האחרון חותם עליו כמות שהוא, על-מנת להביא לביטולו של פסק הדין.

9.לאור האמור, הקל בית הדין הארצי בעונשו של המשיב והשעה אותו מלשכת עורכי הדין לשלוש שנים בלבד. עוד קבע בית הדין הארצי, כי שלוש שנות ההשעיה שגזר על המשיב יבוצעו בחופף ל 16 שנות ההשעיה שגזר עליו בית המשפט העליון, ולא במצטבר, זאת בשל עינוי הדין שנגרם למערער במהלך הדיונים בערעורו. ודוק: הדיונים בערעורו של המשיב החלו ארבע שנים לאחר שהגיש את הערעור לבית הדין, היות וההרכב הראשון של בית הדין הארצי, אשר שמע את הערעור, לא נתן פסק-דין מסיבה שלא נתבהרה דיה, כך שהרכב חדש נאלץ לשמוע הערעור מראשיתו.

הערות מטרימות

10.טרם אדון בערעור לגופו אציין, כי מטעם המשיב כלל לא הוגשו עיקרי טיעון, זאת בניגוד להחלטתי מיום 3.2.10. אף לדיון שלפני, מיום 7.4.10, לא טרח הלה להתייצב. למרות זאת, בדיון שהתקיים ביום 26.5.10, אפשרתי למשיב להגיש עקרי טיעון, זאת עד ליום 13.6.10, היות וטען בפני כי הודעת הערעור וההזמנה לדיון לא הומצאו לו. והנה, הלה הגיש את עיקרי הטיעון מטעמו אך ביום 14.6.10. אמנם, אין חובה סטטוטורית להגיש עיקרי טיעון בהליכים ומשמעתיים, אולם אין כל מניעה כי בית-המשפט, במקרים מתאימים, יורה על הגשת עיקרי טיעון, על-מנת לייעל ולפשט הליכים ולחסוך בזמן שיפוטי. הוראה זו של בית המשפט הינה הוראה מחייבת (ראו: בר"ש 5700/09 עו"ד יעקב פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ניתן ביום 13.7.09 (פורסם בנבו)). בשל משמעות תוצאת הליך זה עבור המשיב, וחרף האיחור בהגשת עיקרי הטיעון, מצאתי לנכון לקבלם, לפנים משורת הדין.