רבנו נ' אייל(אליהו)

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע.

התובע משורר, חבר בבית הלוחם בירושלים. במסגרת פעילותו בבית הלוחם הוא הקים והנחה סדנא לכתיבת שירה.

הנתבעת, שאף היא חברה בבית הלוחם, השתתפה בסדנא שהקים התובע.

לטענת התובע, הנתבעת הפיצה עליו כזבים לפיהם הוא לקח רעיונות משני שירים שלה ועשה בהם שימוש בשירים שהוא כתב; בנוסף לכך, היא הפיצה ברבים שהתובע זייף מסמכים במחשב על מנת להסתיר את דבר השימוש ברעיונותיה.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי, כל אשר עשתה היה, שבמסגרת סדנא לכתיבת שירה היא אמרה ששורה שנכתבה על ידה מזכירה שורה שהתובע כתב. לטענת הנתבעת, מדובר במעשה לגיטימי בדבר הבעת דעה ספרותית ומקצועית.

הנתבעת מוסיפה כי, מזה כמה חודשים התובע נטפל אליה ומטריד את מנוחתה באופן שיטתי. לטענתה, כל כוונתו של התובע היא לגרום לה לפחד להביע את דעתה ולהטיל עליה מורא לחינם.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שהוגש בתיק, לעדויות הצדדים והעדים הנוספים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

התובע הציג מייל שנשלח לו ע"י התובעת ביום 21.1.10 שבו נאמר: "קראתי את השיר החדש שלך בבלוג שערים נפתחים אל החורף"..[?]

מזכיר שורה שלי, "הדלת נפתחת אל הסתיו"...

כבוד לי שאתה לוקח רעיון שלי [ כמו עם הרכבות]".

התובע מבקש ללמוד ממייל זה שהתובעת פרסמה ברבים שהוא לוקח רעיונות שלה.

בעדותה מסרה הנתבעת שמדובר במייל אישי שנשלח לנתבע. הנתבעת הוסיפה כי, היא הציגה את השיר שלה ואת השיר של התובע רק לפני חברי הקבוצה וביקשה לברר איתם אם השירה דומה או שהיא רק מדמיינת והם מסרו לה "שזה דומה" (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון שורות 1-5).

התובע גם מבקש לבסס את טענתו כנגד הנתבעת על כך, שחבר קבוצה בשם אליעזר ביקש לפרוש מן הקבוצה. לטענת התובע, בשיחה טלפונית בין אשתו לבין אליעזר, התברר שהנתבעת דיברה עמו והעלתה בפניו את טענותיה בדבר שימשו ברעיונות שלה בשיריו של התובע. מר אליעזר לא הובא לעדות, ולפיכך מדובר בעדות שמיעה בכל הנוגע לתוכן דבריו של מר אליעזר.

בנוסף לכך טוען התובע כי הנתבעת מסרה את הדברים לאשתו. מעדותה של האישה, גב' תמר רבנו, עלה שלא הייתה האשמה ישירה מצד הנתבעת לתובע, אלא העדר אישור של דברים שנאמרו לזכותו של התובע (ראו עמ' 10 לפרוטוקול , שורות 23-24, וכן עמ' 11, שורות 5-6). חשוב לציין, שהנתבעת הכחישה את הדברים בתוקף ומכל ובכל.

התובע אף מבקש לבסס את תביעתו על דברים שנמסרו לו ע"י משורר בשם חנן קויפמן שאף הוא היה חבר בקבוצה (ראו סעיף 4(יט) לכתב התביעה). גם במקרה זו, ניכר כי מדובר יותר בחשדות וסברות מאשר בעובדות ברורות ומוכחות. מכל מקום, מדובר בעדות שמיעה בכל הנוגע לתוכן עדותו של מר קויפמן.

לדעתי, בנסיבות העניין, ספק רב בעיני אם הדברים המיוחסים לנתבעת על ידי התובע מהווים פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. לדעתי, סביר להניח שאנשים אשר משתתפים בסדנא כזו שבה השתתפו הצדדים, יחליפו ביניהם דעות ורעיונות, שהם עשויים להיות מושפעים האחד מרעיונותיו של האחר ושהם יעלו את העניין לדיון ביניהם, ואין לראות בכך פסול או פגיעה במי מהצדדים.

חשוב לציין ולהדגיש כי, לא נטען שהפרסום הנטען היה בדבר גניבת יצירה של הנתבעת ע"י התובע, אלא מדובר, ע"פ הנטען, בשימוש ברעיון או השפעה מרעיון. הדבר אף עולה בבירור מעיון בקטעי השירה נשוא התביעה.

לדעתי, אין ולא היה מקום שהתובע ירגיש נפגע ונעלב מכך שנתבעת אמרה בפני חברי הקבוצה שהוא הושפע מרעיון שלה, זאת אף אם הנתבעת, כטענת התובע, היא תלמידה שלו ומשוררת זוטרית. ראו סעיף 2 (ו) לכתב התביעה, שם כותב התובע: "לא עלה בדעתי שמשוררת כל זוטרית תעלה בדעתה ברצינות שמשורר בעל ותק של 40 שנה בשירה יזדקק לרעיונות שלה". כידוע, מלומדים וחכמים גדולים נוהגים לומר "מכל תלמידיי השכלתי".

נראה כי, למצער, חלק מחברי הקבוצה ראו את הדברים באופן הזה; כך למשל עולה מדבריו של חבר הקבוצה, מר חנן קויפמן, שאף הוא משורר, אשר כתב לנתבעת דברים שהובאו ע"י התובע שבהם נאמר: "אינני יודע מה חשוד בזה ומעבר לזה אני מרשה לכולם לגנוב את הרעיונות שלי...".