המחוזי פסל הגשת קלטת אינטימית כראייה בתיק התנגדות לקיום צוואה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה באילת (כב' הש' רות אטדגי - פריאנטה), מיום 8/7/10 בת"ע 1070/07, בדבר הוצאת ראיה מתיק ביהמ"ש הכוללת סרט, תמליל ודו"ח חוקר, מהטעם כי מהווים הם פגיעה בפרטיות ופלישה בהוויה האינטימית ביותר של אדם באופן בלתי מידתי, בעוד קיימות חלופות ראייתיות פחות פוגעניות.

המשיבה היא גרושתו של המנוח אשר נפטר ביום 3/6/07, הגישה בקשה לקיום צוואת המנוח משנת 1988. המשיבה והמנוח התגרשו על פי הסכם גירושין בשנת 2004.

המבקשת היא בתו של המנוח המתנגדת לצוואה.

במסגרת תצהירי עדות ראשית הגישה המבקשת תמליל קלטת, באמצעות חוקר פרטי, בה נצפה המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם אישה אחרת, תוך שהוא משמיע בפניה כי המשיבה גנבה ממנו סך של 32,000 $ מהכספת וכי הוא זרק אותה מהמפעל בו עבדה ביחד עימו. בהמשך אמר המנוח לאותה אישה כי הוא והמשיבה נשארו חברים וזה מעצבן אותו. מהתמליל עולה, כי הקלטת נערכה כשנתיים לאחר הגירושין ונמצאה בכספת דירת המנוח ביחד עם קלטות אחרות בה מתועד המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם נשים נוספות. לאור האמור, עתרה המשיבה להוצאת הקלטת והתמליל מתיק ביהמ"ש בשל פגיעה בפרטיות הנשים המופיעות בסרט עם המנוח. המבקשת מאידך סבורה, כי יש בראיה להוכיח את כוונת המנוח סמוך לפטירתו, שכן אין זה סביר כי יחפוץ להוריש את נכסיו למשיבה, שעה שבסמוך לפני פטירתו ניטען על ידו כי גנבה ממנו סכום של 32,000 $, על כן הראיה חיונית לעשיית צדק, הגם שיש בידה ראיות נוספות התומכות בגירסתה.

בהחלטה מנומקת נשוא הבר"ע, נעתר בימ"ש קמא לבקשת המשיבה והורה על הוצאת הקלטת מתיק ביהמ"ש וזאת מהטעם כי הגשת הקלטת כראיה מהווה פגיעה באופן חריג וקיצוני בפרטיותו של המנוח והנשים שהיו איתו ולא נמצאה עילה המצדיקה את קבלתה על אף האמור.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור מהטעם כי חובת עשיית הצדק במקרה דנא גוברים על הגנת הפרטיות של אישה עלומה ומעוגנים בסע' 8 א לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"א - 1995.

דין הבקשה להדחות.

המדובר בעדות שמועה מפי עדות שמועה המובאת ע"י חוקר פרטי באשר לאמרת מנוח אותה שמע בעת צפיה בקלטת תוך חדירה ברגל גסה לפרטיות המנוח והאישה שאיתו. הצגת הקלטת מהווה פגיעה בפרטיות המנוח והאישה שאיתו באופן חריף וקיצוני. פגיעה מעין זו בפרטיות גבר ואישה הנמצאים במצב אינטימי, מהווה פגיעה בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות, אין פגיעה קשה מזו ומעבר לכל מידה ראויה (ראו: בג"צ 6650/04, פלוני נ. ביה"ד הרבני האיזורי בנתניה  www.nevo.co.il).

בענייננו לא קיימת הסכמת נפגע על פי סע' 32 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א -1981, אלא ההיפך מכך - מהתמליל שצורף עולה כי האשה שהייתה עם המנוח מבקשת למנוע חשיפתה לעין כל, מה גם שאין בכוונה המבקשת להזמינה כעדה. המבקשת גם לא עברה את משוכת מבחן תום הלב הקבועה בחוק הגנת הפרטיות ולא עומדות לה הגנות סע' 18(2)(ב) ו- (ג) לחוק. נותרה אם כן האפשרות השלישית, על פיה החומר אסור לשמש כראיה אלא אם ביהמ"ש התיר זאת מטעמים שיירשמו. היינו, ניתן לערכאה השיפוטית שיקול דעת להתיר שימוש בחומר הפוגע תוך הפעלת שיקול הדעת שיהיה בו להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוק על יסוד הערכים והעקרונות שהוראת הפסילה נועדה להגשים ובעיקרם שלושה:

השמירה על הפרטיות- השמירה על זכויות האדם שפגיעה בפרטיות נועדה להגן עליהם.

הזכות או האינטרס אשר הפגיעה נועדה להגשים -לאיזה מטרה נדרשת הפגיעה בפרטיות.

קיומו של הליך הוגן- היכולת של בית המשפט לגלות את האמת ובכך לאפשר משפט צדק.

הווי אומר - בית המשפט יאזן במסגרת שיקוליו אם להתיר את הגשת הראיה הפוגעת, בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי הכרוך בעשיית צדק. (ראו: בג"צ 6650/04 הנ"ל).

במקרה דנא, ההפרה המתבקשת היא חמורה ביותר וכאמור בבג"צ 6650/04 הנ"ל (עמ' 30) "היא פוגעת בליבה של הפרטיות; היא חודרת למערכות העדינות ביותר הקובעות את אישיותו של האדם; היא פוצעת את ה"אני" המוגן בפני עין הזולת; היא פלישה להוויה האינטימית ביותר של האדם"). הוסף על כך את העובדה, כי הראיה ממילא אינה נכנסת לחריגים לכלל הפוסל עדות שמועה, מה גם שהמבקשת אינה מתכוונת לזמן את האישה אשר שמעה את המנוח כעדה על מנת שניתן יהא לחקור אותה נגדית. וכן הוסף את העובדה, כי הראיה ככל שיינתן לה משקל כלשהו, אינה רלוונטית לאף אחת מעילות ההתנגדות לצוואה כפי שפירטה המבקשת בהתנגדותה, מה גם כי נטען ע"י המבקשת לקיומן של ראיות נוספות להוכחת טענותיה, עדים אשר שמעו את דברי המנוח ישירות מפיו.

בית משפט קמא נימק החלטתו כדבעי תוך עריכת כל האיזונים הרלוונטיים וצדק עת פסל את הראיה והורה על הוצאתה מתיק בית המשפט.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המשיבה בסך של 7500 ש"ח.

העירבון יחולט לטובת המשיבה.

ניתנה היום,  כ' חשון תשע"א, 28 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.