סמכות בית הדין לדון בעניני מזונות ורכוש כשבני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים

הדיון שלפנינו עוסק בסמכות השיפוט של בית הדין הרבני לדון בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין, כשהצדדים נישאו בנישואין אזרחיים, "נישואי קפריסין".

שני הצדדים הינם יהודים, אזרחי מדינת ישראל ותושביה, אשר נישאו בקפריסין בתאריך 18/12/1998, בנישואין אזרחיים. אלו נישואין שניים לשניהם. מהנישואין הללו נולדו להם שני ילדים, בני תשע ושש שנים.

הבעל (להלן "התובע") הגיש, באמצעות בא כוחו עורך הדין פסח קניר, תביעת גירושין וכרך אליה את נושאי מזונות האשה והרכוש.

האשה (להלן "הנתבעת"), באמצעות בא כוחה עורך הדין שמואל בר-יוסף, כופר בסמכותו של בית הדין לדון בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין. לדבריו, נישואין אזרחיים אינם מוכרים בהלכה ומבחינה הלכתית "אין כאן בכלל בעל ואישה", בפרט כאשר הנישואין הללו נעשו מתוך בחירה מאחר ולא היתה להם כל מניעה מלהינשא כדמו"י.

כאסמכתא משפטית לטיעון זה הוא מפנה לפסק הדין בבג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו (להלן - "בג"ץ בני נוח", פורסם באתרים משפטים [2006]), מפי הנשיא אהרן ברק, שאיננו רואה בסיטואציה דומה לשלנו את כריכת עניני הרכוש ככריכה כנה.

כלשונו של הנשיא ברק -

"בן זוג יהודי שבחר להינשא בטקס אזרחי מחוץ לישראל ופונה לבית דין רבני שאינו מכיר בגילויים של סטטוס הנישואין במישור החיובים בין בני הזוג, אינו פועל 'בכנות' אם הוא מבקש להביא גם את ענייני הממון והרכוש בפני בית הדין הרבני. במצב דברים זה, בכריכת ענייני הרכוש טבוע שימוש לרעה בכלי המשפטי של 'כריכה'. בן הזוג הכורך אינו יכול להתכוון, בכנות, להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה. כפיית התדיינות על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין, מנוגדת לעקרונות הצדק. בנסיבות אלה, כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה 'כנה'." (שם פיסקה 31).

מנגד, בא כוחה של הנתבעת, מפנה לפסיקת בית הדין הרבני האזורי בטבריה (כבוד הדיינים - הרב לביא - אב"ד, הרב בזק, והרב אריאל, מתאריך ב' תמוז תשס"ט, 24/6/09, בתיק מס' 80581-21-1), שהכירה בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות רכוש הכרוכות לתביעת הגירושין, למרות שמדובר בנישואין אזרחיים.

בהחלטה זו קבע בית הדין שאין מקום להיתלות בפסק דינו של הבג"ץ הנ"ל כאסמכתא, מאחר ובנסיבות המתוארות בפסק דינו של הבג"ץ, פיסקה 31 נכתבה רק כ'אמרת אגב' של בית המשפט, ואיננה תקדים משפטי מחייב. בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כשבתו כבג"צ עתרה העותרת כנגד פסיקת בית הדין הרבני להתרת הנישואים האזרחיים. לטענתה, לא היה מקום להתיר את הנישואין, זאת בהיעדר הסכמה של שני בני הזוג וללא עילה מתאימה. במסגרת בירור העתירה ראה בית המשפט העליון צורך לעיין ולברר את טיבן ומהותן של הנישואין האזרחיים, ובעיקר בדרך המשפטית שיש להתיר נישואין שכאלה.

כדברי כבוד בית הדין בהחלטתו -

"סעיף 31 לפסק דינו של הבג"ץ המתייחס לסמכות בית הדין בנושא הרכוש שנכרך בתביעת הגירושין, נכתב כאמרת אגב מובהקת, לאחר שנושא זה כלל לא עלה לדיון מצד העותרת ובירור הנושא לא היה נחוץ לצורך הכרעה באותה עתירה, שכאמור התייחסה לשאלת הנסיבות והעילות הנחוצות להתרת הנישואים האזרחיים בהיעדרה של הסכמה".

בנוסף לכך הוסיף בית הדין והעיר על העמדה שהביע נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס כבוד השופט אהרן ברק, כאמרת אגב בסעיף 31 הנזכר וכתב -

"עם כל הכבוד, עמדה זו מיוסדת על הנחת יסוד מוטעית. את הקביעה ש"בית הדין הרבני איננו מכיר בגילויים של סטאטוס הנישואין במישור החיובים של בני הזוג", וכי "בן הזוג הכורך אינו יכול להתכוון בכנות להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה" - לא ניתן לקבל!

אדרבה, ההיפך הוא הנכון. בית הדין מכיר במערכת של זכויות וחובות שנוצרו בין בני זוג שנישאו בהליך אזרחי בלבד. אמנם מערכת הזכויות והחובות הנובעות מהכתובה ותנאי הכתובה אינן רלוונטיות, אך מאחר שהמחוקק קבע מערכת של זכויות וחובות ב"חוק יחסי ממון" ובחוקים נוספים, מערכת שהפכה להיות "מנהג המדינה" ביחס לכלל האוכלוסיה. על כן ביחס לבני זוג שנישאו בהליך אזרחי אנו מייחסים להם כוונה ליצור שותפות זוגית ולהתחייב בחיובים הדדים בהתאם למנהג המדינה המיוסד על החוק.

בעת שאחד מבני הזוג יגיש לבית הדין תביעת גירושין, ויכרוך בתביעה זו את תביעתו לחלוקת הרכוש, בית הדין יכיר במערכת החובות והזכויות הנובעות מנישואין אלו. לכן אין יסוד לייחס לתובע חוסר כנות בכריכת הנושא, או שימוש לרעה בהליכי בית הדין ובאפשרות לכריכת תביעה נוספת בתביעת הגירושין. בנסיבות אלו אנו מייחסים לתובע שאיפה לרכז את כל הדיונים בערכאה שיפוטית אחת, ולמנוע את הנזק שבפיצול הדיונים בשתי ערכאות שונות. פיצול שבמקרים רבים מסב לצדדים הוצאות נוספות ועיכובים משמעותיים עד להשלמת ההליכים".

בהמשך ההחלטה היפנה כבוד בית הדין למאמר שכתב חבר בית הדין הגדול לשעבר הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, במאמר שפורסם ב"שורת הדין" כרך ח' עמוד שי"ד, בו נכתב שבנישואים אזרחיים יש לילך כפי מה שנהוג בנישואין כאלה בחיובי המזונות ועניני הרכוש. יש לדמות זאת לסוגיה בבבא מציעא ריש פרק הפועלים - השוכר את הפועלים במקום שנהגו לזון חייב לזונם כפי המנהג. על אף שמעיקר הדין אין כל חיוב על בעל הבית לזון את פועליו, מכל מקום מאחר ובעל הבית שכר את הפועלים בסתם, כוונתו שישלם כפי מנהג המדינה. באם המנהג לזון את הפועל - הרי זה כמתחייב במפורש לשלם גם מזונות.

דיון והכרעה

בטרם נדון בפסיקתו של כבוד הנשיא ברק בבג"ץ בני נוח, שומה עלינו להתחקות ולהציע את ההליכים שקדמו לפסיקה הזו, ובכללם "פסק הדין המשלים" של כבוד בית הדין הגדול אשר היווה את הבסיס ההלכתי בנושא זה.

להלן תקציר הדברים. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק פנה, באופן נדיר, לכבוד בית הדין הגדול בבקשה לקבלת הבהרות לפסק הדין שניתן על ידם (ביום ג' אדר א' תשס"ג, 5/3/03). בפסק הדין זה הורה כבוד בית הדין הגדול שנישואיהם האזרחיים של הצדדים יותרו באמצעות משפט נוסף שיתוסף לפסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב ובו ייאמר - "בית הדין מתיר בזה את הנישואין".