מוטו מדיה בע"מ נ' בלילוס

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו ב – ת.א. 62430-07 (כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי), בו נקבע כי המערערת, המוציאה לאור של הירחון "מוטו מדריך" (להלן – "הירחון"), תפצה את המשיב אברהם בלילוס (להלן – "המשיב") בסכום של 40,000 ₪ בגין פרסום כתבה בירחון שלה, שהיה בה משום הוצאת לשון הרע על המשיב על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

העובדות

בחודש מאי 2006 פורסם בירחון המערערת כתבה שכותרתה "אמא'לה טסט" (להלן – "הכתבה") במסגרת מדור שכותרתו "עצור! כוסית לפניך". בכתבה זו הוצג בוחן נהיגה ברכב דו גלגלי אימתני בשם בליליוס, הלבוש ברישול וחוסר טעם קיצוני, מדיף ריח רע ו"שככל הנראה סוגד לשטן, מרביץ לילדים שלו, אוכל איברים חיוניים שלהם בארוחת הבוקר ובלילה הוא פורץ לבתי קברות ומחלל קברים של צדיקים".

בעקבות פרסום הכתבה טען המשיב, שהוא בוחן רכב פרטי, כי נחשף לקריאות לעג וקלס הן בקרב מכריו, בוחני רכב, והן בקרב תלמידיו, אשר קישרו את מושא הכתבה אליו, ולפיכך הגיש תביעה לפיצוי כספי בגין עוולת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע.

פסק הדין של בית משפט השלום

בימ"ש קמא קבע כי המערערת אכן ביצעה עוולת לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, כלפי המשיב, מאחר ששמו בלילוס דומה מאד לבליליוס הדמיוני שתואר בכתבה, והמבחן הוא האם האדם הסביר שקורא את הכתבה יכול לקשר אותה כמתייחסת למשיב.

נפסקו פיצויים בסך 40,000 ₪ על סמך סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע המאפשר פסיקת פיצוי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. נקבע כי הוכח שהמערערת התרשלה בכך שלא בדקה האם יש בוחן נהיגה ששמו דומה ל"בליליוס" שהוזכר בכתבה, ומאחר שמדובר בשם ייחודי שדומה מאד לשמו של המשיב הרי שבוצעה כלפיו עוולת לשון הרע, שכידוע אינה מצריכה כוונת זדון. המערערת יכלה לבדוק זאת באינטרנט באמצעות מנוע "גוגל" ולא עשתה כן. בימ"ש קמא קבע לעניין עוצמת הפגיעה שנגרמה למשיב כי עדותו של המשיב מהימנה עליו כי הוא נפגע קשות מהכתבה והפך לנושא ללעג בעיני חבריו לעבודה ובעיני תלמידיו.

נוכח הדמיון הרב בשם מושא הכתבה ושמו של המשיב, והיות המשיב הטסטר היחיד בארץ בעל שם הדומה לזה שבכתבה, שהוא שם משפחה ייחודי, ועל יסוד סעיף 3 לחוק הקובע כי אין נפקא מינה אם הלשון הרע הובעה במישרין או בשלמות ואם היא משתמעת מהפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן ומזה, ברי כי הקורא הסביר יכול לקשור בין מושא הכתבה למשיב. לפיכך היה על המערערת כמפרסמת סבירה לבדוק אם אכן יש טסטר בארץ ששמו דומה לשמו של מושא הכתבה. משלא עשתה כן יש לחייבה בעוולת לשון הרע.

דווקא היות המטרה העיקרית של הכתבה יצירת לעג כלפי מושאה, והיותה היתולית וסאטירית מטילה על המפרסם חובה מוגברת לוודא שאין טסטר בארץ בעל שם דומה למושא הלעג. במיוחד כאשר מדובר באוכלוסייה מצומצמת יחסית ברחבי הארץ ובייחוד שמדובר בשם כה ייחודי. לא כל שכן, כיום כשאמצעי החיפוש באינטרנט, בצ'אטים , בלוגים ופורומים שוכללו. הראיה, שבדיעבד, לצורך הכנת כתב ההגנה, עלה בידי המערערת לבדוק, לברר כי לא קיים בוחן אופנועים בעל שם זה ברחבי הארץ מכאן שהמערערת יכלה לבצע אותה בדיקה לפני פרסום הכתבה, ולבצעה ביחס לכלל הטסטרים לרכב ולאו דווקא בוחני רכב דו גלגלי. עוד הדגישה הערכאה קמא בפסק דינה כי גם אם בבדיקה ראשונית הייתה מגלה המערערת כי אין גישה מלאה לשמות הבוחנים אסור היה למערערת לבחור לצורך מושא הכתבה בשם כה ייחודי.

חופש הביטוי לא היה נפגע אם הייתה המערערת משתמשת בשם בדוי שאינו דומה לאחד הטסטרים בארץ, והמשיב אינו איש ציבור כך שלא קיימת רלוונטיות להלכת ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3) 840 לפיה איש ציבור חשוף מעצם טבעו לביקורת ציבורית והתנכלויות ויש לו גם הנגישות לכלי התקשורת על מנת להגן על שמו הטוב ולתקן ואף למנוע ההתנכלויות.

הטענות בערעור

המערערת טענה כי תביעת המשיב הוגשה בחוסר תום לב, מבלי שנגרם לו כל נזק ורק על מנת לנסות מזלו בביהמ"ש כדי להפיק רווח על הגב של המערערת ולטפול עליה תביעת שווא בגין לשון הרע שכביכול נאמר עליו. הכתבה הומוריסטית, ניכר בעליל שזוהי מטרתה, למרות שברור לחלוטין למשיב ולכל הסובבים אותו, חבריו לעבודה ומשפחתו, כי אין כל קשר בין הכתבה לבין המשיב זולת הדמיון בשמות המשפחה.

המערערת והכתבת כלל לא מכירים את המשיב ולא היה עליהם לדעת על קיומו, ובימ"ש קמא לא התייחס למכלול הכתבה. על בימ"ש קמא היה להתייחס לכתבה המדוברת כאל חלק מתוך מכלול כתבות שכתבה אותה כתבת על לימודי נהיגה על אופנוע.

עוד טענה כי סכום הפיצוי בסך 40,000 ₪ מופרך ומוגזם. המשיב לא עובד במקום שהכתבת למדה נהיגה, ולא הייתה לה כל כוונת זדון לפגוע במשיב.

המערערת לא ידעה על קיומו של המשיב ולא היה עליה לדעת עליו, ודי היה בכך שידעה כי אין טסטר לאופנועים בעל שם הדומה לבליליוס, מאחר שהמגזין עוסק באופנועים. הקורא לא היה מזהה מהכתבה שמדובר במשיב, המשמש כטסטר לרכבים ולא לאופנועים. מי שלא מכיר את המשיב לא היה מקשר בינו לכתבה, ומי שמכירו גם לא היה מקשר בינו לכתבה בהיותו טסטר של רכבים ולא של אופנועים.

גם מעדותם של העדים בבימ"ש קמא ניכר כי ידעו שבכתבה אין כוונה לרמז על המשיב.

לא הוכח שהמערערת או מי מעובדיה התכוון לעשות שימוש בשם קיים ולא דמיוני.

בימ"ש קמא לא בדק נסיבות בחירת השם ע"י הכתבת.

פס"ד סיטון שונה מהותית מהמקרה דנן. שם ידעו המפרסמים בטרם פרסום הסדרה על קיומו של עו"ד סיטון ועל התנגדותו לפרסום מאחר שהוא פנה אליהם מפורשות והביע התנגדותו. הם התעלמו מכך והגדילו לעשות בכך שהשתמשו במכתב ההתראה שלו לפרסום נוסף של הסדרה טרם העלאתה ולהגדיל את הרייטינג שלה, מה גם שפס"ד סיטון הוא הלכה מנחה ולא מחייבת (פס"ד מחוזי).