אדם זכאי לקצבת השאירים של בן זוגו המנוח

1.         השאלה הדרושה להכרעתנו בהליך זה היא האם מר ד.א. (להלן: "מר א") זכאי לקצבת שאירים בהיותו בן זוגו של המנוח מר א ב (להלן: "המנוח"), על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970 (להלן: "חוק הגמלאות").

הרקע העובדתי:

2.         התובע, בן 62, תושב העיר תל- אביב. המנוח, יליד שנת 1914, עבד בעיריית תל אביב (להלן: "הנתבעת") מחודש 12/1936 ועד לפרישתו ביום 30/6/79.

3.         זכויות המנוח נצברו במסגרת פנסיה תקציבית, על פי הוראות חוק הגמלאות.

4.         בתיקו האישי של המנוח נרשם כי היה נשוי לגברת ב ב ז"ל. ביום 21/4/94 דיווח המנוח על פטירת רעייתו.

5.         התובע והמנוח הכירו לפני שנים רבות אולם מחודש אוקטובר 1994 חודש הקשר ביניהם ונמשך עד ליום מותו של המנוח ביום 30/7/06.

6.         ביום 8/1/07 הגיש התובע לאגף משאבי אנוש בנתבעת, תביעה לגמלת שאירים והחל בהליך להכרה במעמדו כידוע בציבור של המנוח.

7.         ביום 23/1/08, נדחתה תביעת התובע, לאור קביעת הממונה על פרישה וגמלאות בנתבעת, מר רפאל וייס (להלן: "מר וייס"), על פיה התובע לא הרים הנטל להוכחת היותו ידוע בציבור של המנוח. מכאן התביעה שבפנינו.

טיעוני התובע:

8.         לטענת התובע הוכחו שני התנאים הנדרשים להכרה במעמדו כידוע בציבור של המנוח.

9.         לעניין היותו בן זוגו של המנוח, טען התובע כי הוצגו על ידו ראיות רבות כגון: תמונות משותפות מטיולים ואירועים רבים, מכתבי אהבה וברכות ליום ההולדת אשר המנוח כתב לתובע, סכום כסף משמעותי אשר הוריש המנוח לתובע, תצהירי עדות של מכרים אשר ראו אותם חיים כבני זוג וחשבון משותף שנסגר בשל לחצי משפחת המנוח.

10.        בנוסף, טען התובע כי סעד את המנוח עת היה זקוק לטיפול רפואי, דאג לטפל בו והסיע אותו ברכבו לכל מקום שנדרש. כמו כן חלקו הוא והמנוח בהוצאות המשותפות כך שהמנוח אשר היה בעל אמצעים, מימן את הטיולים והאירועים המשותפים ואילו התובע מימן את הקניות המשותפות לדירה.

11.        לעניין הוכחת "המגורים המשותפים", טען התובע כי הוא והמנוח עברו להתגורר יחדיו בשנת 1996 בדירת המנוח ברחוב XXX בתל- אביב (להלן: "דירת המנוח"). במקביל אימו של התובע עברה לדור בדירתו ברחוב XXX בתל- אביב (להלן: "דירת התובע"), הסמוכה לדירת המנוח.

12.        כמו כן טען התובע כי על פי ההלכה הפסוקה אין מתכונת אחידה של חיי משפחה ומשק בית משותף הנכונה לכלל הזוגות ובמקרים רבים בהם מעורבים בני זוג מבוגרים מ"הגיל השלישי", נהוג כי כל אחד מהם שומר על דירתו הקודמת ואין בכך כדי להשפיע על הוכחת שאלת המגורים המשותפים.

13.        בנוסף, טען התובע כי על בית הדין להתחשב בנסיבות המקרה, שעה שמדובר בקשר חד- מיני, בין בני זוג מבוגרים, עם פערים כלכליים אדירים אשר היו נתונים ללחצים כבדים מצד משפחת המנוח שהתנגדה בתוקף לקיום הקשר.

14.        כן הוסיף וטען התובע כי לאור הלחצים הרבים אשר הפעילה משפחת המנוח על המנוח לא נותר כל סימן לקשר בינו לבין התובע. בשל כך נסגר חשבון הבנק המשותף, לא דווח לנתבעת על היות התובע בן זוגו של המנוח והכסף אשר הוריש המנוח לתובע נמסר באופן נפרד מהעיזבון. מאותם הטעמים נמנע בעל המכולת הסמוכה לדירת מגוריהם, בה רכשו מוצרים מדי יום ביומו, להעיד בהליך זה.

15.        לסיכום, טען התובע כי יש ליתן פסק דין הצהרתי על פיו יוכר בן זוגו והידוע בציבור של המנוח ושאיר המנוח כהגדרתו בסעיפים 4(1) או 4(2) לחוק הגמלאות מכוחם זכאי הוא לקצבת שאירים לפי תקנון הפנסיה של הנתבעת ו/או על פי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות.

טיעוני הנתבעת:

16.        החלטת הממונה על פרישה לגמלאות בנתבעת ניתנה בתום לב משיקולים עניינים ומהותיים בלבד. לאור הספקות בעניין מגורים משותפים, קיום משק בית משותף, קיום חיי משפחה והעדר תלות כלכלית, לא אושרה בקשת התובע.