חרזי נ' בן דוד

פסק דין

לטענת התובעת, ביום 12.1.10 היא החנתה את רכבה ברח' הכפיר בירושלים. לטענתה, היא לא הבחינה בכך שרכבה חסם באופן חלקי את הכניסה לחניה פרטית של הנתבעת.

התובעת ממשיכה וטוענת כי, כעבור מספר דקות היא חזרה לרכבה ומצאה כי רכב הנתבעת מנסה להיכנס אל תוך החניה, שכאמור הכניסה אליה הייתה חסומה באופן חלקי ע"י רכב התובעת; תוך כדי ניסיון זה הייתה הנתבעת מתמרנת בתנועות חדות ועצבניות ברכבה על מנת שתוכל להיכנס לחניה.

לטענת התובעת, היא ניגשה לנתבעת וביקשה ממנה להמתין לרגע על מנת שתוכל להזיז את רכבה ולפנות את הכניסה לחניה. לטענתה, הנתבעת סירבה להישמע לדבריה והמשיכה לנסות להיכנס בכוח אל החניה; בשלב זה היא נעמדה לפני רכבה על מנת להבהיר לנתבעת כי בכוונתה להזיז את רכבה, אולם הנתבעת המשיכה בשלה בניסיון להכניס את רכבה בכוח אל החניה, הפעם תוך שהיא הודפת את התובעת בגופה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי, היא חוותה הלם וזעזוע מהתנהגותה הדורסנית והאלימה של הנתבעת כלפי רכושה וגופה; היא פרצה בבכי חסר מעצורים; לאחר מכן היא התקשרה למשטרה; שוטרים שהגיעו למקום ניסו להרגיע אותה ורק לאחר התערבות השוטרים היא קבלה את פרטי הנתבעת.

לטענת התובעת, בעקבות התנהגותה של הנתבעת נגרמו נזקים לרכבה בסך של 1,653 ₪. בנוסף לכך, היא סבלה מפגיעה נפשית וסבל רב. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצויים כנגד הנתבעת בסך של 30,000 ₪.

מנגד טוענת הנתבעת כי, במועד שצוין ע"י התובעת, היא חזרה לביתה לאחר שאספה את שתי בנותיה מבית הספר; שם היא מצאה כי שני רכבים חסמו את הכניסה לחניה הפרטית של ביתה; היא המתינה מספר דקות ואף צפרה על מנת למשוך את תשומת לב בעלי הרכבים בכדי שיזיזו את רכביהם מהכניסה לחניה; משראתה שהעניין מתארך, היא התחילה לתמרן בניסיון להיכנס לחניה; כשהייתה לקראת סוף התמרון בכניסה לחניה, הגיעה לפתע התובעת כשהיא צועקת ונעמדה לפני רכבה, תוך שהיא צורחת לעברה להמתין עד שהיא תזיז את רכבה; התנהגות זו נראתה לנתבעת "חוצפה ממדרגה ראשונה", וכיוון שהיא הייתה לקראת הכניסה אל תוך החניה, היא ביקשה מהתובעת לזוז מדרכה ולאפשר לה להיכנס לביתה; התובעת לא שעתה לדבריה, ולכן היא נאלצה אף להרים את קולה בכדי להבהיר לתובעת שהיא מבקשת להיכנס לבית שלה.

הנתבעת מוסיפה וטענת כי, היא זו שהזמינה את המשטרה ורק עם הגעת השוטרים, התובעת זזה מדרכה.

הנתבעת ממשיכה ומדגישה כי, היא לא פגעה בגופה של התובעת. כמו כן, לאחר שהיא נכנסה לחניה ויצאה מרכבה, היא ראתה שלא נגרם נזק כלשהו לרכבה של התובעת, למעט כיפוף בלוחית הרישוי שלו.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי, תביעה זו הינה בבחינת רצחת וגם ירשת, שכן התובעת היא זו שחטאה שעה שחסמה ברוב חוצפתה את הכניסה לחניה הפרטית שלה.

לדעתי, התובעת חטאה כאשר היא החנתה את רכבה מול הכניסה לחניית רכבה הפרטית של הנתבעת וחסמה בכך את החניה שלה, אף אם זה באופן חלקי. גם התובעת מאשרת כי טעתה בענין זה, אולם היא מוסיפה כי מדובר בטעות שמקורה בכך שהיא לא הבחינה שמדובר במקום המיועד לכניסה לחניה פרטית.

במצב דברים זה, ניתן במידה מסוימת להבין את כעסה של הנתבעת, שעה שהגיעה לביתה ומצאה כי רכב הנתבעת ורכב נוסף חוסמים את הכניסה לחנית ביתה. עם זאת, אין בחטאה של התובעת כלפי הנתבעת כאמור, כדי להצדיק עשיית דין עצמית של הנתבעת וגרימת עוולה נגדית מצידה כלפי התובעת. במצב אליו נקלעה הנתבעת ניתן לצפות מאדם נורמטיבי שומר חוק, שישתלט על כעסו, במידת הצורך להזמין משטרה ואולי אף להגיש תובענה אזרחית לפיצויים בגין אי הנוחות והנזקים הנוספים שנגרמו לו עקב חסימת חניית ביתו.

לא היה מקום שהנתבעת תנסה להכניס את רכבה בכוח אל תוך החניה, תוך שהיא פוגעת ברכב הנתבעת. הדברים מקבלים משנה תוקף מהשלב שבו התובעת הגיעה למקום וביקשה לאפשר לה להזיז את רכבה על מנת לאפשר לנתבעת כניסה בטוחה יותר לחניה ולמנוע פגיעה ברכב התובעת.

לנוכח האמור אני מחליט, בנסיבות העניין, לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הנזקים שנגרמו לרכבה בסך 1,653 ₪ וכן שכ"ט השמאי בסך 460 ₪. לא מצאתי מקום לפסוק לטובת התובעת פיצוי בגין נזקי גוף, עגמת נפש וסבל וזאת הן משום שלא הוצגו ראיות על פגיעת גוף אצל התובעת והן לנוכח עוולתה של התובעת כמפורט לעיל.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,110 ₪.

בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.

ניתן היום, ט' אלול תש"ע, 19 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.