פסק דין
התובעת הינה אלמנתו ויורשתו של הצלם רחמים ישראלי ז"ל (להלן: "המנוח"/"הצלם") שנפטר ב-1.12.93. המנוח היה צלם עיתונות מקצועי במשך כ- 25 שנה מאז 1968 ועד פטירתו. המנוח הוכר כצלם מוערך ומקצועי ותמונותיו פורסמו במרבית העיתונים.
כצלם עצמאי יזם המנוח את מרבית התמונות שצילם. עפ"י עדות התובעת (סע' 9 לתצהירה), היה המנוח מנהל סדר יום עצמאי, בחר בכל יום היכן לצלם, פיתח בעצמו את התמונות בדירתו והיה מפיץ את התמונות למערכות העיתונים. המנוח עפ"י עדות אלמנתו, עבד ימים כלילות לרבות בסופ"ש במסירות ובחריצות רבה. מערכות העיתונים הגדולות לרבות הנתבעת החזיקו בעשרות אלפי תמונות שצילם המנוח.
עפ"י עדות התובעת, שלא נסתרה, בימי חייו של בעלה המנוח, היה המנוח עובר על כל העיתונים מידי יום ושולח חשבונית למערכת העיתון בגין התמונות שפורסמו, והיה מקבל את התמורה עפ"י החשבונית ששלח. משחלה המנוח ולא יכל לעבור על כל העיתונים כמנהגו, כתבה לראשונה התובעת לנתבעת מכתב ביום 2.1.94 מייד ובסמוך לפטירת המנוח. במכתב זה ביקשה התובעת מהנתבעת פירוט של כל התמונות שפורסמו בשנים 1990-1992, שכן בעלה המנוח פסק לעקוב אחרי פרסומי התמונות שצילם מפאת מצבו הרפואי. בנוסף, ציינה התובעת בשולי מכתבה כי היא מסכימה כי התמונות שצילם המנוח יפורסמו רק באשור מיוחד ממנה, שיינתן על ידה מראש ובכתב! מכתב זה נכתב בשמה ע"י בא כוחה דאז עו"ד יונתן כהן.
מכתב זה לא זכה לתגובת הנתבעת, על אף שהיה מופנה ליו"ר מערכת העיתון, וביום 17.2.94 נשלח מכתב תזכורת נוסף עם העתק נוסף של המכתב. גם למכתב זה לא בא כל מענה, והתובעת לא עשתה מאומה עד לשנת 1996. ב- 2.9.96 פנתה התובעת בשלישית אל הנתבעת באמצעות בא כוחה דאז עו"ד כהן, והתרתה כי נתברר לה שפורסמו בשלוש השנים שחלפו עשרות תמונות שצילם בעלה המנוח מבלי שקיבלה תמורה כלשהי. התובעת עתרה לפיצוי גלובלי של 20.000 ₪ בגין השימוש בתמונות בשלוש השנים האחרונות (ראה סעיף 11 למכתב).
הנתבעת לא הכחישה מעולם, ועדיין איננה מתכחשת לעובדה כי מגיע לתובעת כיורשתו של המנוח דמי שימוש ראויים בתמונות, כפי שנקבעו מעת לעת במחירון המקובל במערכת העיתון, על פיו עבדה הנתבעת מול המנוח, כמו גם מול צלמים אחרים. לפיכך, השיב עו"ד ד"ר בלייך, יועצה המשפטי של הנתבעת במכתבו מיום 12.9.96, כי הנתבעת איננה מנהלת רישום של התמונות המתפרסמות, ולא ניתן לאתר בדיעבד כמה ואילו תמונות של המנוח פורסמו, והוצע לתובעת סכום גלובלי של 1,250 ₪. כמו כן, הציע עו"ד בלייך כי באשר לעתיד, תדאג התובעת לבצע רישום ולתבוע את הסכום מידי שנה. מאז אותו מכתב נותקו יחסי התובעת עם הנתבעת.
לראשונה עתרה התובעת להפרת זכויות יוצרים בשנת 2002 (במכתב מיום 31.1.2002), במכתבה לנתבעת שנשלח ע"י באת כוחה דאז עו"ד בן-צבי. בסעיף 5-6 למכתבה מאזכרת התובעת באמצעות באת כוחה לראשונה את עובדת היותה בעלת זכויות יוצרים בתמונות בעלה המנוח, ובסעיף 10 דורשת היא מהנתבעת לחדול מיידית לפרסם תמונות שצילם המנוח עד למועד בו יינתן להם אישור בכתב לעשות כן, וישולם לה הפיצוי הראוי.
לטעמי, מכתבה זה של התובעת האמור מיום 31.1.2002 מבטל לראשונה את הנוהג שהיה קיים בין המנוח לנתבעת. אינני מקבלת את הטענה, כי הנוהל בוטל בשנת 1994. ראשית, הנתבעת לא הודתה בשום שלב כי המכתב מ-94, אף לא התזכורת למכתב זה, התקבלו אצלה. שנית, גם בהנחה שמכתב זה התקבל, בקריאתו כמקשה אחת, איננו מאזכר הפרת זכויות יוצרים, הגם שנכתב ע"י עו"ד, אלא מבקש לאשר מראש את פרסום התמונות כדי לשלוט במספר הפרסומים שנעשו, כך אף מעידה התובעת בחקירה נגדית:
ש."לשאלת ביהמ"ש, בעצם רצית שהעיתונים יבקשו ממך מראש רק כדי לפקח מה פורסם?
ת.ברור, זה היה הצורה היחידה שלי כדי לדעת אם מישהו רוצה לפרסם, לא יכולתי לדפדף בכל העיתונים כמו שבעלי עשה. בעלי כל יום בחייו דפדף בכל העיתונים, זה היה המקצוע שלו והפרנסה שלו".
(עמ' 15 לפרו' שורות 26-27).
למכתבה זה של התובעת משנת 2002, ענה עו"ד בלייך מטעמה של הנתבעת במכתבו מיום 17.2.02, לראשונה הציגה הנתבעת עמדה כי: "הצילומים נמכרו למעריב תוך הסכמה שהעיתון יוכל לעשות בהם שימוש מעת לעת לצרכיו" (ראה פסקה שנייה למכתב). גרסה מעט שונה הוצגה ע"י עו"ד בלייך במכתבו מיום 14.5.07 במענה לבא כוחה הנוכחי של התובעת, ושם משיב מר בלייך כדלקמן:
"רחמים ישראלי ז"ל העניק למעריב את הרישיון לעשות שימוש ללא הגבלה בצילומים הללו תמורת תשלום עפ"י תעריף קבוע".
(ראה סעיף 3 למכתב).
עינינו הרואות, כי מבחינה עובדתית המחלוקת בין הצדדים איננה כה גדולה. שני הצדדים מסכימים כי בתקופת חייו של המנוח, לא היה צריך אישור מראש, הנתבעת יכלה לעשות שימוש כרצונה מעת לעת בכל תמונה של המנוח הנמצאת בארכיב שלה מבלי להודיע מראש, ומבלי לסכם מראש את התמורה. היה מקובל כי התמורה ניתנת לפי תעריפי צלמים המקובלים אצל הנתבעת כשיש "מפתחות" שונים לקביעת המחיר, כגון פרסום חוזר, פרסום בלעדי, פרסום בעמוד ראשון, פרסום משטחים מסוכנים וכד'. אין מחלוקת, כי המנוח היה האחראי לבדיקת הפרסומים בדיעבד לאחר שפורסמו, ועל פי בדיקתו ערך חשבון, הוציא חשבונית, והוצאת העיתון לרוב לא חלקה על חישוב זה והתמורה שולמה כסדרה.
המחלוקת בין הצדדים היא משפטית בעיקרה, הכיצד "נוהג" זה מקבל לבוש משפטי? האם יש בכך "מכירת" זכויות יוצרים? לטעמי, התשובה על כך שלילית. אף הנתבעת (בניגוד ל"ידיעות אחרונות" בת.א. 16187/07), איננה טוענת כי היא בעלת הזכויות בתמונות. שהרי עצם התשלום עצמו מהווה סממן של היעדר בזכות. ולפיכך, יש לשאול האם יש כאן הרשאה בלתי חוזרת לשימוש כפי שטוענת הנתבעת?
סעיף 5 (2) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), החל בענייננו לאור הרואות המעבר בחוק זכויות יוצרים התשס"ח – 2007, קובע כדלקמן:
"יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות....ויכול הוא ליתן כל טובת הנאה בזכות עפ"י רישיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעלי הזכות".
בענייננו, אין מחלוקת כי לא נעשה כל הסכם בכתב בין המנוח, אלא ההסכמה עוגנה בנוהג שהיה קיים מעל 20 שנה. נוהג זה כפי שהעיד העד צרפתי, אף מקובל עם צלמים אחרים שעבדו כעצמאים בדומה למנוח (ראה פרק 7 בתצהיר עדות ראשית של מר צרפתי), (וכן ראה תצהירי עדות ראשית של עד ההגנה שמוליק רחמני). בשנים מאוחר יותר נהגה הנתבעת לחתום על הסכם כדוגמת נספח 1 לתצהיר צרפתי.
טענתה העיקרית של הנתבעת אפוא היא, כי מות הצלם אינו "מפקיע" הסכמות שהוסכמו בינו לבין העיתון, ואין להתיר ליורשים להתנער מהסכמות שהושגו בין הצדדים ואשר עמדו בבסיס מערכת היחסים ביניהם. לחיזוק טענה זו, מצטטת ב"כ הנתבעת מספרה של המלומדת ד"ר שרה פרזנטי בספרה "דיני זכויות יוצרים", עמ' 1421 כי: