האם מוסמך בית המשפט לענייני משפחה להורות על שינוי רישום במרשם האוכלוסין בפרטים הנוגעים
לדתו של אדם?
וזה הנדרש לענייננו -
1. התובעת הינה קטינה, ילידת 16.9.05.
2. אימה של התובעת הינה יהודיה ואילו אביה מוסלמי. אבהותו של האב נקבעה ע"פ פסק דין אשר ניתן ביום 28.10.09 (תמ"ש 20380/09).
3. התובעת עותרת באמצעות הוריה ואפוטרופוסיה הטבעים להורות למשרד הפנים לתקן את פרטי דתה במירשם האוכלוסין באופן שירשם כי היא כפולת דת - יהודיה ומוסלמית.
4. הצדדים חלוקים, בין השאר, בשאלת סמכותו הענינית של בית המשפט דהכא לדון בתובענה. התובעת, באמצעות הוריה, טוענת כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בסוגיית רישום דתה במרשם האוכלוסין מתוך כך שקבע את אבהותו של אביה ואף הורה על שינוי שם משפחתה במירשם האוכלוסין, ואילו הנתבעת טענה באמצעות ב"כ, בדיון שהתקיים לפני ביום 25.5.10, כי בית המשפט לענייני משפחה חסר סמכות לדון בעניין זה.
5. ואולם אחר שהתבקשו הצדדים להגיש סיכומיהם בסוגיה הנדונה מצאתי כי שני הצדדים שינו טעמיהם וטיעוניהם וכי אין הנטען בכתבי הטענות שווה אל הנטען בסיכומיהם.
כך ב"כ התובעת ציין בסיכומיו כי הוא חוזר מבקשתו בכתב התביעה ליתן צו עשה המורה למשרד הפנים לשנות את רישום דתה של הקטינה לכפולת דת, ומסתפק בכך שביהמ"ש יתן סעד הצהרתי בדבר דתה של הקטינה ללא צו עשה המופנה כלפי משרד הפנים (סע' 11 לסיכומי התובעת).
מיד יאמר, כי די באמור לעיל על מנת לדחות התביעה שכן הסעד לו עתר ב"כ התובעת בסיכומיו כלל וכלל אינו הסעד אשר התבקש בכתב התביעה בו התבקש ביהמ"ש, כאמור, אך ורק ליתן צו עשה המופנה למשרד הפנים לצורך רישום דתה של התובעת ככפולת דת (ראה סע' 7 לכתב התביעה). אלא שעל אף שטען ב"כ התובעת כי מוותר הוא על סעד של מתן צו עשה למשרד הפנים, עיון מדוקדק בכתב סיכומיו מלמד כי כל תכלית תביעתה של התובעת הינה שינוי פרטי הרישום באשר לדתה
במירשם האוכלוסין. כך בסע' 7 לסיכומיו כותב ב"כ התובעת, לכאורה בניגוד ובסתירה לנטען על ידו בסע' 11 לכתב הסיכומים, כי -
"כל שמתבקש ביהמ"ש הנכבד הוא להכריז על מצב עובדתי של כפילות דת (באופן זמני- עד לבגרות הקטינה בה תיקבע דתה האפקטיבית), מצב עובדתי אשר ידוע בספרות המשפטית מזה שנים רבות,
וזאת לצורך רישום במשרד הפנים אשר כמצוטט בבקשה העיקרית מפס"ד שליט הינו לצרכים סטטיסטיים בלבד ולא קובע את דתו של אדם" (הדגשה שלי - צ.ו)
ועוד מוסיף ב"כ התובעת ומבהיר בסיפא לסיכומיו (סע' 11, שם) כי מבקש הוא כי כשם שהורה בית המשפט על שינוי שם משפחתה של התובעת וקבע ששינוי השם ידווח למשרד הפנים כך ינהג לעניין דתה של התובעת, רצונו לומר - על בית המשפט ליתן סעד הצהרתי בדבר דתה של התובעת ולהורות כי קביעתו זו תדווח למשרד פנים. הרי לנו - אותה גברת בשינוי אדרת! פעם באה היא בדמות צו עשה המופנה למשרד הפנים לשינוי פרטי דתה של התובעת ופעם באה היא בדמות סעד הצהרתי המופנה למשרד הפנים ותכליתו זהה -
שינוי פרטי דתה של התובעת במירשם האוכלוסין ורישומה כ"כפולת דת".
כיוון שכך נתייחס להלן, וכפי שהובהר בפתיח, לשאלת סמכותו של ביהמ"ש דהכא להורות למשרד הפנים לשנות את פרטי רישום דתו של קטין במירשם האוכלוסין.
6. אף ב"כ הנתבעת שינתה טעמה בכתב סיכומיה. ב"כ הנתבעת הבהירה בסע' 10-12 לכתב סיכומיה כי על אף שלכאורה הוראות הדין מלמדות
שאין לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון במבוקש במתכונתו הרי ש- "
אין היא מוצאת לנכון לטעון להעדר סמכות ענינית בבקשה דנן שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה", יחד עם זאת היא סבורה כי לא יהא בסעד ההצהרתי המבוקש כל תועלת לתובעת, שכן גם אם ינתן סעד הצהרתי הקובע כי התובעת הינה כפולת דת - יהודיה ומוסלמית, לא תהא להצהרה זו כל השלכה באשר לאופן רישום דתה של התובעת במשרד הפנים.
7. לטענת ב"כ הנתבעת הוראות החוק אינן מאפשרות רישום דת כפולה ליהודי שכן בסע' 3 א (ב) לחוק מרשם האוכלוסין , תשכ"ה- 1965 (להלן: החוק ו/או חוק מרשם האוכלוסין) נאמר כי "
לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי", כמשמעותו בסע' 4 ב לחוק השבות , התש"י - 1950" . סע' 4 ב לחוק השבות קובע כי "
לענין חוק זה,"יהודי" מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר
, ואינו בן דת אחרת". צירוף הוראות אלו מלמד, לגישת ב"כ הנתבעת, כי לא ניתן לרשום אדם כיהודי במירשם האוכלוסין אם הוא גם בן דת אחרת, כבעניין דנן. לפיכך הרישום - "יהודיה ומוסלמית" במירשם האוכלוסין אינו אפשרי כלל וכלל ע"פ דין.
8. מכל מקום, מין המפורסמות הוא כי אין בהסכמת צדדים להתדיין לפני ערכאה זו או אחרת בכדי להקנות לאותה ערכאה סמכות ענינית אשר לא נמסרה לה ע"י המחוקק. ובלשונו של המלומד אורי גורן בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 10 -
"בית המשפט הוא שחייב בבדיקת העובדות המקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו עליה בעלי הדין. אין בהסכמתם של צדדים להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לה סמכות ענינית בנושא שמסר המחוקק לערכאה שיפוטית אחרת " (וכן ראה לעניין זה - ע"א 119/87 מונדר חדר מרהג' נ' רפיקה עייסא רמדאן, פ"ד מד(4), 377 (1990); בג"צ 507/85 תמימי ואח' נ' שר הבטחון ואח', פ"ד מ(2), 505, 511; בש"א (שלום נצ') 2139/06 סמירה ספדי נ' עאסם ספדי, תק-של 2006(2), 19746 , 19749 (2006) ועוד רבים אחרים).
כיוון שכך נדון בהמשך הדברים הן בסמכותו הכללית של ביהמ"ש לענייני משפחה ליתן סעד הצהרתי באשר לדתו של קטין והן בסמכותו להורות למשרד הפנים על אופן רישום הדת שכן, כפי שיובהר להלן, בעניין דנן אחוזות שתי שאלות אלו זו בזו ולא ניתן לנתק האחת מן האחרת.
הצהרה על דתו של אדם - האם סעד ראוי בנסיבות העניין ?
9. מושכלת יסוד בדרכי משפטינו היא שלעולם לא יטריח עצמו בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לחינם מבלי שיצביע המבקש על התועלת שתצמח לו ממתן סעד זה (א. גורן, שם, עמ' 388-389). בית המשפט לא ידרש, כדוגמה, לבקשתו של אדם להצהיר על מינו, על מישקלו או על מצב בריאותו וכיוצ"ב על אף שברור שהמבוקש מעוגן בראיות עובדתיות שאינן ניתנות לסתירה אלא אם יש תכלית מעשית לבקשה זו, בית המשפט אינו נדרש למתן סעד הצהרתי כבקשה תיאורטית או אקדמית ולא יתן סעד הצהרתי אלא אם יוכח לפניו כי הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת תכליתית, שהינה ע"פ רוב תועלת משפטית (ע"א 539/78 לואל נ' לויס , פ"ד ל"ד (3) 286,294; ע"א 720/78 גב-אי נ' אל- על נתיבי אוויר פ"ד ל"ג (3)634, 636; ע"א 226/80 כאהן נ' מד"י , פד"י ל"ה (3)463, 472 ורבים אח')