שוטן ואח' נ' מדינת ישראל , משרד האוצר

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בגין בצוע פעולת עיקול מוטעית ורשלנית, כנטען, בהתאם לפקודת המסים (גביה) (ולהלן: "הפקודה").

העובדות

התובע רכש יחד עם אחרים ביום 15.12.91 קרקע פנויה הידועה כגוש 6353 חלקה 18. דיווח על העסקה התקבל במשרדי מיסוי מקרקעין באגף מס הכנסה ביום 3.2.92. הואיל והקרקע שנרכשה הייתה פנויה חויב התובע בגינה בתשלומי מס רכוש מיום רכישתה. המס שולם במהלך כל השנים אך לא שולם בגין שנת 1999. בגין שנה זו הצטברה יתרת חוב ברישומי משרדי מיסוי מקרקעין. יוער כי משנת 2000 שיעור מס הרכוש על קרקע פנויה הוא 0% כך שלא הוצאו שומות נוספות לאחר שנת 1999. אין חולק כי לא הוגשה השגה על שומת המס לשנת 1999 לפי סעיף 26(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק מס רכוש") וממילא לא הוגש ערר לפי סעיף 27 לחוק מס רכוש בקשר עם אותה שומה. נושא החוב עצמו וכן נושא ההודעה או הדרישה שנשלחה, אם נשלחה, לתובע בקשר לחוב שנויים במחלוקת בין הצדדים וידונו בהמשך.

ביום 7.12.05, יום רביעי בשבוע, הודבקה על דלת ביתם של התובעים "התראה לפני פריצה ועיקול – הודעה על בצוע פעולה בכוח". מדובר בטופס אשר ערוך לפי טופס 3א' ולפי תקנה 3א לתקנות המסים (גביה), תשל"ד – 1974, (ולהלן: "התקנות") שעניינה "אזהרה לפני פריצה", ובו הודעה על כוונה לפרוץ לחצרי החייב, הוא התובע, כדי לעקל מיטלטלין, לתפסם או להוציאם. בטופס נרשם כי גובה החוב עומד על 11,037 ₪ וכי אם לא ישולם החוב בתוך 48 שעות יעשה שימוש בכח לפריצה בהתאם לפקודה.

התובעים לא שהו בביתם באותו היום. לפי עדותם, שלא נסתרה, שהו בחופשת סופשבוע ארוכה בצפון הארץ עד לשעות אחר הצהריים של יום ראשון, 11.12.05. כאשר חזרו לביתם ביום ראשון ראו התובעים את ההודעה. התובע טוען כי התכוון לברר את הנושא למחרת.

למחרת, 11.12.05, בשעה 06:30 בבוקר, הגיע לבית התובעים צוות גבייה. ראש הצוות היה מר גבי בן חיים ועמו היו מר אורן פז, גובה מס והגב' ענת ששון, שוטרת. מטרת הצוות הייתה לבצע עיקול לרכב מס' 8559636, רכב הרשום במשרד הרישוי על שם התובעת. הרכב חנה, ובהתאם לתצהירי התובע והתובעת (סעיף 2.3), "בחניית הבית". התובע רצה לשלם את החוב באמצעות שיק אך צוות הגביה לא הסכים לכך והשיב כי תשלום החוב יוכל להיעשות במזומן בלבד (קיימת מחלוקת לגבי האפשרות לשלם החוב בכרטיס אשראי). לאור כך שלתובעים לא היה הסכום הנדרש במזומן בוצע העיקול והרכב נגרר מהמקום.

מיד לאחר מכן פנה התובע למשרדי מיסוי מקרקעין ובסופו של דבר, לאחר שנפגש עם מר יצחק חיון, גובה ראשי, שולם על ידו באותו היום סכום של 8574 ₪, לאחר שניתנו לו הקלות ברכיבי הקנסות, ההצמדה והריבית. מיד לאחר מכן ובאותו היום גם בוטל העיקול והרכב שוחרר, כנגד תשלום הוצאות אחסון, פריצה, עיקול והעברה בסך 1302 ₪.

טענות הצדדים

לתובעים מספר טענות. האחת, כי קביעת השומה נעשתה מבלי שהיה קיים חוב אמת לתובע. נטען כי הקרקע הפכה מפנויה לבנויה בשנת 1998, כי קיים טופס 4 המאשר זאת, ולכן לא היה מקום להוצאת שומת מס רכוש לשנת 1999. נטען כי השומה נעשתה מבלי שכל המסמכים הרלוונטיים עמדו בפני עורך השומה וכי כל המסמכים הומצאו לנתבעת על ידי התובע באמצעות רואה החשבון שלו. השנייה, כי הנתבעת לא הוכיחה ששלחה דרישה לתשלום החוב טרם בצוע פעולות הגביה בהתאם לפקודה ולתקנות. התובעים כלל לא ידעו על קיום חוב כאמור כיון שלא קבלו כל דרישה או הודעה על כך. השלישית, מתייחסת לאופן בצוע פעולות העיקול: נטען כי האזהרה לא נמסרה לתובע עצמו והנתבעת הסתפקה בהדבקה על דלת ביתו, כאשר הוא כלל לא היה בביתו. בהתאם לאזהרה ניתנה שהות של 48 שעות לשלם את החוב אך בפועל לא ניתנה אפשרות מעשית לשלם החוב וניתנו לתובע רק 12 שעות מעת שראה את האזהרה. על הנתבעת היה לפעול בהגינות וסבירות ולא להיחפז במשלוח צוות הגביה. על פרטי האזהרה גם לא מופיעים פרטי הגורם עמו ניתן לברר את נושא החוב. פעולות העיקול לא בוצעו בסבירות. הן בוצעו ללא נהלים מסודרים. פריצת הרכב נעשתה לפני שנעשה דין ודברים עם התובעים ולפני שניתנה הזדמנות לפרוע החוב. הרכב נפרץ למרות שמפתחות הרכב נמסרו לצוות הגביה. לא ניתנה אפשרות לשלם את החוב בכרטיס אשראי או בשיק, מה שאינו סביר. החמישית, הרכב שעוקל היה רכבה של התובעת בלבד. התובעת אינה החייבת אלא רק התובע ולכן אסור היה לעקל את רכבה.

הנתבעת טוענת, ראשית, כי פעלה לגביית חוב חלוט בהתאם לשומה סופית. קיימות דרכים על פי דין לתקוף שומה סופית: השגה בהתאם לסעיף 26(א) לחוק מס רכוש והגשת ערר לועדת ערר אם ההשגה נדחתה, בהתאם לסעיף 27 לאותו החוק. משלא ננקטו הדרכים העומדות לנישום על פי הדין, קרי, הגשת השגה וערר, הרי שמדובר בשומה סופית אשר הנתבעת רשאית לגבותה באמצעים העומדים לרשותה, לרבות באמצעות הפקודה. שאלת השומה אינה יכולה להיות שאלה שבמחלוקת בבית משפט זה לאור קיום הליכי ההשגה והערר בחוק מס רכוש. מעבר לכך, טוענת הנתבעת, השומה נקבעה כדין כי מעולם לא נמסרה לנתבעת הצהרה לפי סעיף 17 לחוק מס רכוש בדבר שינוי הגדרתה של הקרקע לבנויה, ומשלא נמסרה הצהרה כאמור, החיוב נעשה כדין. שנית, לעניין משלוח מכתב הדרישה, טוענת הנתבעת כי נשלח מכתב לבית התובעים בהתאם לרישומיה המהווים רשומה מוסדית. נטען כי טענת התובעים כי לא נשלח אליהם מכתב דרישה היא הרחבת חזית ובכל מקרה הטענה, הטוענת כנגד חזקת תקינות המנהל, לא הוכחה על ידי התובעים. עוד נטען כי מעצם העובדה שהתובע שילם את חובותיו עד לשנת 1999 יש ללמוד כי ידע על קיום החוב גם לשנת 1999. שלישית, לעניין אופן בצוע פעולות העיקול, נטען כי הנחת האזהרה על דלת ביתם של התובעים היא בהתאם לתקנות. העיקול בוצע רק לאחר חמישה ימים מהנחת האזהרה, פרק זמן סביר. פעולת העיקול מטרתה לגבות המס מהחייב ולא לדרבן החייב לשלם המס. לכן, אין משמעות אם עמד לחייב פרק זמן מספיק על מנת להסדיר את החוב מאז הדבקת האזהרה ועד לבצוע פעולת העיקול. מהאזהרה ניתן להבין מיהי אותה רשות מס המבקשת לפרוע חובה באמצעות עיקול. אין צורך בנהלים פנימיים מקום בו פעולות הגביה נעשו לפי הפקודה והתקנות. אם התובעים היו רוצים להסדיר חובם באותו מעמד, היו יכולים לסור למשרד השומה לבצע התשלום בכרטיס אשראי תוך הפקדת רישיון הרכב והמפתחות אצל גובי המס. רביעית, לעניין הטענה כי לא ניתן היה לעקל הרכב כיון שהיה בבעלות התובעת, שאינה החייבת, הרי שבהתאם לפקודה ניתן לעקל מיטלטלין הנמצאים בחצרים שבהחזקת החייב. הרכב עמד בחניית ביתו של התובע ושם עוקל. חניית הבית, גם אם היא ברחוב, מהווה אף היא חצרים של החייב מהם ניתן לעקל מיטלטלין. התובעים לא הראו כי הבעלות ברכב היא רק של התובעת. הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ואינו מעיד על הזכות הקניינית. בהתאם לעדות התובעת, התובע הוא זה שטיפל בקניית הרכב. מעבר לכך, קיימת חזקת השיתוף בנכסים לגבי התובעים, בני זוג המנהלים משק בית משותף. עוד יותר מכך, ההלכה היא כי בין בני הזוג מתקיימת גם חזקת השיתוף בחובות ויש לראות את חוב המס כחל גם על התובעת.

נדון בטענות כסדרן.

דיון והכרעה

השגה על שומת החוב

באשר לשאלת האפשרות לתקוף את עצם הוצאת השומה ואת עצם החוב במסגרת הליך זה, מקובלות עלי טענות הנתבעת. חוק מס רכוש קובע את הדרכים אשר באמצעותן רשאי לפעול בעל קרקע אשר מבקש לחלוק על שומת מס רכוש. בהתאם לסעיף 26 לחוק מס רכוש ניתן להגיש השגה בפני המנהל, הוא נציב מס הכנסה. הרואה עצמו מקופח מהחלטת המנהל רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר, בהתאם לסעיף 27 לאותו החוק. על החלטה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 29(ד) לאותו החוק. המחוקק התווה את הדרך בה יכול בעל קרקע לחלוק על שומה שנקבעה לו. זוהי הדרך ולא ניתן לעקוף דרך זו באמצעות הגשת תביעה אזרחית להשבת המס ששולם בבית משפט זה. זוהי גם פסיקת בית המשפט העליון: "מקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם החוק עצמו משאיר בידו את הברירה" (ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדאן, פ"ד לב(2) 673). "לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאיחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. בטענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו הייתה מטרת המחוקק, שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם...אין מקום לעורר את העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה" (ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398).

מעבר לנדרש אציין כי, גם לגופו של עניין, התובע לא הוכיח כי העביר לנתבעת בשלב כלשהו הצהרה בהתאם לסעיף 17 לחוק מס רכוש בדבר שינוי הגדרתה של הקרקע (נ/1). מטעם הנתבעת העיד מר פלדמן, רכז חוליה במשרדי מיסוי מקרקעין, כי עד היום לא דווח על גמר בניה בקרקע. במסגרת ראיות התובעים לא הוצג עותק ההצהרה, התובע העיד באופן סתמי כי "יש טופס 4, רוה"ח שלי הודיע...אין לי אסמכתא...לא זוכר איך נראה הטופס אבל זה שהגשנו זה ברור, אנחנו מגישים דוחות כל שנה, אני מסודר" (עמ' 4 שורות 5-15). אין די בעדות זו. גם טופס 4 שהוצג על ידי התובע – אין בו די. מעבר לכך שהוא כלל אינו על שם התובע, הרי שבהתאם ל נ/1 יש צורך לצרף גם תעודת גמר והיתר בניה ולא ניתן להסתמך על טופס 4 בלבד לצורך ביטול החיוב במס רכוש. רואה החשבון של התובע, אשר, לפי עדותו של התובע, טיפל בכל הדיווחים לשלטונות המס ובהגשת כל המסמכים הרלוונטיים, לא הובא להעיד והמסקנה הסבירה מכלל הראיות שהוצגו היא כי לא הועבר דיווח כנדרש במועד, לא הומצאו המסמכים הנדרשים והשומה הוצאה כדין.

משלוח דרישה בכתב

סעיף 4 לפקודה קובע כך: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב". תקנה 1 לתקנות קובעת: "הדרישה, לפי סעיף 4 לפקודה, לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע, תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". סעיף 12ב לפקודה דן בהמצאת מסמכים וקובע: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר".

תנאי סף, אם כן, לבצוע פעולות גביה על פי הפקודה, הוא משלוח דרישה בכתב בדואר, בנוסח הקבוע בטופס 1 לתוספת לתקנות, לכתובת מגוריו של החייב. יש לבחון אם אכן תנאי סף זה התקיים בענייננו.

התובע טוען כי עד ליום הדבקת ההודעה על דלת ביתם, ביום 11.12.05, לא קבל כל הודעה או התראה או מכתב אחר הקורא להסדרת החוב וכי לא היה ידוע לו כלל על קיומו של חוב זה. הוא ציין כי נוכח הפיכת הקרקע לבנויה בשנת 1998 ונוכח תשלום מלוא החובות עד שנה זו, לא היה עוד כל בסיס לחיוב לאחר שנה זו ולכן כלל לא ציפה לקבל חיוב כלשהו. הנתבעת טוענת כי טענת התובע כי לא קיבל דרישה היא הרחבת חזית. איני סבורה כך. עוד בכתב התביעה טען התובע כי לא ידע מה פשר החוב אשר הוליד את הליך הגביה והעיקול. הטענה כי לא קיבל דרישה היא טענה אשר נובעת וכרוכה בטענה כי התובע לא ידע מה מקור החוב ואין בה משום הרחבת חזית.