אונגר נ' לשכת עורכי הדין בישראל

פסק דין

עניינה של עתירה זו הוא בהחלטת המשיבה שלא לקבל לשורותיה את העותר, על אף שסיים את תקופת ההתמחות ועמד בבחינות לשכת עורכי הדין בכתב ובעל פה במהלך חודש נובמבר 2008, מכיוון שנגד העותר תלוי ועומד מאסר על תנאי. המשיבה קבעה בהחלטה נשוא העתירה, שנתקבלה ביום 18.4.10, כי העותר יוכל לשוב ולפנות בבקשה להתקבל לשורות לשכת עורכי הדין רק בתום תקופת התנאי, ביום 12.7.12.

על העובדות היסודיות אין חולק.

העותר, יליד 1957, עסק החל משנת 1983 בניהול בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים ומוסדות נוספים שהתמחותם בטיפול בקשישים סיעודיים. העותר נאלץ להשתלב בעיסוק זה משום שאביו, שהיה אחד הבעלים של מוסדות אלה, נפטר באותה שנה באופן פתאומי. מקור ההכנסה של בתי החולים היה משרד הבריאות בלבד, אשר הפנה אליהם חולים. על פי ההסכמים שהיו בתוקף בין בתי החולים שבבעלות העותר ושותפיו לבין משרד הבריאות, היה על משרד הבריאות להזרים מדי חודש תשלומים עבור אשפוז החולים שהופנו על ידו.

אלא שמשרד הבריאות לא עמד בהתחייבויותיו. כתוצאה מכך נקלעו בתי החולים לקשיי נזילות חמורים, מה שהביא לעיכוב בתשלומים השונים שהיה על העותר ועל שותפיו להעביר לרשויות המס. בעקבות מחדלים אלה הועמדו העותר ושותפיו לדין פלילי (ת"פ 10502/99 של בית משפט השלום בחיפה). הם הואשמו בעבירות על הוראות חוק מס ערך מוסף, בשל אי העברת סכומי מס לרשויות מע"מ.

בהסכמת המאשימה, נמנע בית המשפט מלהרשיע את העותר, ואף העיר על המצב הבלתי נסבל שהביא את העותר לעבירות המס שביצע, כאשר מצד אחד הרשויות נמנעות מלכבד את התחייבויותיהן החוזיות, ומן הצד השני מעמידות אותו לדין בשל אי העברת תקבולים.

משרד הבריאות המשיך בהתנהלות זו, ומצבם של בתי החולים שבבעלות העותר ושותפיו המשיך להתדרדר. כך גם המשיכו העותר ושותפיו לבצע עבירות מס, בשל הגרעון הקשה אליו נקלעו. בשנת 2003 שוב הועמד העותר לדין ויוחסה לו אחריות פלילית בעבירות מס, כמנהל (ת"פ 1992/04). ביני לביני, קרסו בתי החולים ונסגרו כולם, והכל בשל ההתנהלות המתוארת של משרד הבריאות.

בגיל 47 מצא עצמו העותר בלא פרנסה, החליט לרכוש מקצוע חדש, והחל ללמוד משפטים. עם סיום לימודיו התקבל העותר להתמחות במשרד עורכי דין בחיפה, אולם לשכת עורכי הדין סרבה לאפשר לו להתחיל בהתמחות בשל כתב האישום שהיה תלוי ועומד אותה עת.

ביום 26.11.2007 קיימה ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין ישיבה בנוכחות העותר. העותר הסביר לחברי הוועדה את הנסיבות בעטיין בוצעו עבירות המס שיוחסו לו, העמיד את חברי הוועדה על נסיבותיו האישיות וציין כי המאשימה קיבלה את עמדתו ביחס לגורם שהביא לעבירות המס, ולפיכך במסגרת הסדר טיעון שהתגבש צומצמו חלק מהמחדלים שיוחסו לו, וחלקם אף הוסר לחלוטין.

ביום 14.4.2008 החליטה ועדת ההתמחות לאפשר לעותר להתחיל בהתמחותו, ובלבד שיתחייב בפניה כי לא יגיש בקשה להתקבל כחבר בלשכה עד להכרעת הדין בכתב האישום שהיה תלוי ועומד נגדו. העותר החל בהתמחות, סיים אותה, עמד בהצלחה בבחינות ולא ביקש להתקבל ללשכה על פי התחייבותו האמורה, עד להכרעת הדין.

בחודש מרץ 2009, כשש שנים לאחר הגשת כתב האישום, כעשר שנים לאחר ביצוע חלק מן העבירות, ובטרם החלו ההוכחות, הושג הסדר טיעון, ולפיו נדון העותר ל- 6 חודשי עבודות שירות, לקנס ולמאסר על תנאי בן 6 חודשים, למשך 3 שנים.

העותר סיים את ריצוי עבודות השירות (אותן ביצע בלשכת תביעות התעבורה של משטרת מחוז חיפה) ביום 13.1.2010. עם סיום ביצוע עבודות השירות, פנה העותר למשיבה בבקשה להתקבל כחבר.

ועדת ההתמחות השיבה לו, כי היא מסרבת לקבלו, לנוכח המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, על פי הכלל הנקוט בידי המשיבה בעניין זה. לטענת העותר, לא היה לו מושג על דבר קיומו של הכלל בעת שהסכים על הסדר הטיעון.

ביום 18.2.2010 התקיימה ישיבה של ועדת ההתמחות בנוכחות העותר ובא כוחו, ושוב נפרשו בפני חברי הוועדה נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ועדת ההתמחות העבירה את המלצותיה לגוף המחליט, הוא הוועד המרכזי. ההמלצה הייתה שלא לקבל את העותר לשורות לשכת עורכי הדין בשל המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, למרות נסיבותיו הקשות, והכל על יסוד הכלל הנהוג בלשכה "מימים ימימה". הוועד המרכזי החליט לאמץ את ההמלצה ביום 18.4.2010, תוך שהוא רואה בנסיבות המיוחדות שהובאו בפניו הצדקה לאפשר לעותר לחדש את בקשתו לאחר שתסתיים תקופת התנאי, ולא לאחר סיום תשלום הקנס, על אף שיש בכך משום סיכון של הפעלת העונש המותנה.

טענות העותר

לטענת העותר, החלטת הוועד המרכזי דינה להתבטל בהיותה נסמכת על כלל הנהוג בלשכה "מימים ימימה", אשר מעולם לא פורסם ברבים. כלל זה, על פי מהותו, הינו תקנה בת פועל תחיקתי, ולפיכך היה על המשיבה להביא לפרסומו, על מנת שהעותר יוכל לכלכל את צעדיו מבעוד מועד. כך, למשל, לא היה מסכים להסדר טיעון המכיל מרכיב של מאסר על תנאי לפרק הזמן המירבי (שלוש שנים) לו היה מודע לכלל האמור. גם אם אין המדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, הרי המדובר בהנחיה פנימית הטעונה פרסום. אי פרסומה גרר פגיעה חמורה בזכותו החוקתית של העותר לחופש העיסוק.

עוד טען העותר, כי ההחלטה לגופה אינה סבירה בנסיבות העניין. אין היא מביאה בחשבון את הפגיעה החמורה בחופש העיסוק של העותר, את גילו, את אי ידיעתו של העותר את הכלל בעת שחתם על הסדר טיעון, את הזמן הרב שחלף בעת ביצוע המעשים, את העובדה שהעותר לא עבר את העבירות מתוך רדיפת בצע, ואת העובדה שבתיק הפלילי הראשון העותר כלל לא הורשע, ואילו העבירות נשוא התיק השני חופפות בחלקן העיקרי את התיק הראשון. רוצה לומר, המעשים השונים שבוצעו, למרות רווח הזמן ביניהם, מהווים רצף אחד, והכל על פני אותה תקופה בה נקלעו בתי החולים שהיו בבעלות העותר לקשיים, בשל התנהלות משרד הבריאות.

טענות המשיבה

לטענת המשיבה, העבירות בהן הורשע העותר הן עבירות שיש עימן קלון. למרות זאת, נהגה המשיבה עם העותר לפנים משורת הדין, בכך שאפשרה לו להתמחות ולהבחן בזמן שכתב אישום היה תלוי ועומד נגדו.

כמו כן נטען, כי ההחלטה לפיה יוכל העותר לשוב ולפנות עם עבור תקופת התנאי מיטיבה עם העותר יותר מן הראוי, ואין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטה זו. בהקשר זה ציין ב"כ המשיבה, כי על דרך העיקרון, נהגה המשיבה להימנע מלקבל לשורותיה אנשים שהורשעו בעבירות פליליות בטרם יעברו 10 שנים ממועד ההרשעה. רק בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בדנ"פ 600/02 אלנססרה נ' לשכת עורכי הדין (פ"ד נט (4) 639), החלה המשיבה להגביל עצמה לתקופת ההתיישנות לפי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981. זו היום המדיניות הנקוטה בידי המשיבה, שאף זכתה לאישורו של בית המשפט. הנה כי כן, בהחליטה כי העותר יוכל לשוב ולפנות ללשכה בעבור תקופת התנאי, היטיבה המשיבה עם העותר הרבה מעבר למדיניותה הרגילה.