החלטה
בפני בקשה לחישוב מניין הפסילה בדיעבד.
המבקש נדון ביום 11/02/03 למאסר למשך 22 חודשים, מאסר מותנה ופסילת רישיון למשך שנה. מדובר במי שהוא בלתי מורשה לנהוג.
בנסיבות אלה, מבקש כי תחושב תקופת הפסילה בדיעבד מיום מתן גזר הדין.
לטענת המבקש, הואיל ואין בידו רישיון להפקיד, ההוראות האמורות אינן חלות והיה מקום לחשב תקופת הפסילה מיום גזר הדין.
סעיף 42 לפקודת התעבורה (נוסח חדש)תשכ"א-1961(להלן: "הפקודה"), קובע:
(א) פסילה שהטיל בית המשפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.
(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין-
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;
(2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור.
אופן חישובי תקופות הפסילה נקבעו בעניינו של מאיר רונן.
באותו עניין היה מדובר במי שנדון בהעדרו בביהמ"ש לתעבורה, הורשע, הוטל עליו עונש של פסילה, ערער לביהמ"ש המחוזי וטען כי לא זומן כדין. הערעור התקבל ופסק הדין בוטל והעניין הושב שוב לביהמ"ש לתעבורה, אלא ששוב לא התייצב ושוב נדון בהעדרו, בין היתר, לעונש פסילה. שוב ערער, אך הפעם הערעור נדחה.
ב-07/12/97 נדונה בבית משפט עליון בקשת רשות ערעור פלילי 7140/97 (תקדין עליון, כרך 97 (4), 46) בפני כב' הנשיא דאז ברק. המבקש טען שלא זומן כדין גם במקרה השני משום שלא שלחו לו עותק מכתב האישום, וכמו כן טען שמנעו ממנו בביהמ"ש המחוזי להעלות טענת התיישנות. הבקשה נדחתה בטענה שלא הועלתה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת.
שוב הוגשה בקשה, שנדונה בברע"פ 9237/99 (פד"י נ"ד (1), 492) (להלן:"הלכת מאיר רונן") וניתנה לו רשות ערעור בשאלה ממתי מתחילה תקופת הפסילה השיפוטית של רישיון שפקע.
באותו עניין מאיר רונן נפסל ביום 08/06/97, נתפס נוהג ביום 21/01/98, וכאמור הורשע ונגזר דינו. הוא טען כי לא היה מקום להרשיעו שכן תקופת הפסילה כבר הסתיימה, אך ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופטת שטרסברג כהן, קבע כי הואיל ולא הפקיד הרישיון שפקע, לא חושבה תקופת הפסילה ולכן לא הסתיימה.
במסגרת זו מצאה השופטת לנכון לדון בשאלת הפרשנות הנכונה של התקנות נכון לאותו מועד וציינה כי מקריאת סעיפים 42 (א) ו- 42 (ג) (1) לפקודה, יחד עם תקנות 556 (א) ו- 557 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), עולה בבירור כי מי שביהמ"ש הטיל עליו פסילה, תחול הפסילה מיום גזר הדין ולכן עליו למסור רישיונו לרשות, וכל עוד לא עושה כן, אף שהוא פסול, לא תחושב תקופת הפסילה.
פרק הזמן שבין גזר הדין ועד שמפקיד רישיונו לא בא בחישוב תקופת הפסילה אף שהוא פסול, ולכן מי שנוהג, נוהג בהיותו פסול בניגוד לסעיף 67 לפקודה.
נקבע כי חובת המצאת הרישיון חלה בין אם הרישיון תקף בעת מתן גזר הדין ובין אם לאו, אולם מרוץ הפסילה יחל רק עם המצאת הרישיון כשגם מקרה של פקיעה- נכנס למסגרת זו, לכן, כל עוד לא מפקיד הרישיון שפקע, פסול מבלי שמחושבת תקופת הפסילה, ואם נהג במהלך התקופה שקדמה להפקדה, עבר עבירה.
על פי תקנה 557 (ב) לתקנות, משאבד רישיונו ולכן לא יכול להפקידו, יצהיר על האובדן, ומרוץ התקופה לצורך החישוב יחל מיום ההצהרה,