השופטת ורדה וירט-ליבנה
פתח דבר
:
1. בערעור שבפנינו מובאת לפתחנו הסוגיה בדבר הפרשנות שיש ליתן למהותה, תכליתה ונפקותה המשפטית של התוספת לשכר המוענקת לנשים - אמהות עובדות - בשירות המדינה. מהותה של התוספת תובהר באריכות בהמשכם של הדברים. ובתמצית - התוספת מוענקת לאמהות עובדות בשירות המדינה אשר בחרו לנצל את זכותן ליום עבודה מקוצר אך נאלצות להישאר בעבודה עקב צורכי העבודה בשעות עודפות עד להיקף משרתן הרגיל.
עיקר השתלשלות העניינים העובדתית
:
2. המשיב הינו עובד מדינה, העובד כפרקליט בפרקליטות המחוז בירושלים. רעייתו של המשיב, גב' מרב משה-בהט, עובדת בחברה בתחום ההיי-טק. ביום 23.11.03 נולדה לבני הזוג בת, וגב' בהט יצאה לחופשת לידה שהסתיימה ביום 16.2.03 בו היא שבה לעבודתה. באותה עת פנה המשיב למנהלת תחום משכורת במשרד המשפטים וביקש לקבל את מלוא הזכויות הניתנות לאם עובדת בשירות המדינה. בקשתו של המשיב נענתה בשלילה מאחר שרעייתו לא הייתה זכאית לזכויות אלה במקום עבודתה. בתשובת המדינה צוין כי היא ממתינה להכרעת בית הדין הארצי בעניין שהיה תלוי ועומד בפניו בשאלה של זכאות לזכויות בקשר להורות לעובד אשר אשתו עובדת שכירה ואינה זכאית לזכויות אלו במקום עבודתה.
ביום 31.8.03 ניתן על ידי בית דין זה פסק הדין בתיק עע 1155/02
מדינת ישראל נ' אלכסנדר מוסקלנקו, פד"ע לט 337 (2003) (להלן גם
פסק דין מוסקלנקו), בו אימץ בית הדין פרשנות תכליתית מרחיבה לסעיף 4(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן גם
החוק או
חוק שוויון ההזדמנויות), כך שהוכרה זכאות של אב עובד לזכויות בקשר להורות על פי סעיף 4 לחוק גם כאשר בת זוגו אינה זכאית לזכויות אלה במקום עבודתה.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי במקום עבודתה של גב' בהט אין זכאות לזכויות בקשר להורות לאם עובדת.
מייד לאחר מכן, ביום 1.9.03, הגיש המשיב את תביעתו נגד המדינה לבית הדין האזורי בירושלים, בה עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לזכויות הניתנות על פי התקשי"ר לאם עובדת על פי הוראות סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות, וזאת החל מיום 16.2.03.
לאור ההלכה שנקבעה בפסק דין מוסקלנקו תוקנה הוראת התקשי"ר הרלוונטית, ובעקבות כך
הכירה המדינה בזכאותו של המשיב לקיצור יום עבודה ול"תוספת מעונות" בשכרו (שתי הזכויות הינן בגדר "זכויות בקשר להורות" על פי סעיף 4 לחוק), שתיהן החל מיום 1.9.03, בהתאם למועד מתן פסק דין מוסקלנקו.
3.
השנוי במחלוקת
:
א. הצדדים נותרו חלוקים באשר לזכאותו של המשיב לשתי זכויות נוספות המוענקות לאם עובדת הזכאית ליום עבודה מקוצר וכפועל יוצא מזכאות זו: הראשונה -
תוספת תשלום בגין "שעות עודפות", קרי שעות העבודה מעבר ליום העבודה המקוצר ועד לשעות העבודה הרגילות על פי תקן המשרה (יובהר כי לשיטתו של המשיב מדובר בתשלום עבור שעות נוספות, ולהלן גם
תוספת השעות העודפות), והשניה -
זכאות לשיעור גבוה יותר של דמי כלכלה. על פי טענת המדינה, תוספת השעות העודפות ניתנה לאמהות עובדות כזכות יתר המותרת מכוח סעיף 3 לחוק שוויון ההזדמנויות ומתוך מטרה לקדם את ערך השוויון המהותי במסגרת התעסוקתית. מאידך, טען המשיב בעניין זה כי מדובר בהפליה פסולה בינו לבין אמהות עובדות הזכאיות להטבות אלה, וכי המדינה לא הוכיחה טענתה כי מדובר בזכות יתר לגיטימית.
ב. כן חלוקים הצדדים בשאלת מועד תחולתן של הזכויות בהן הכירה המדינה עבורו - קיצור יום עבודה ותוספת מעונות - כאשר על פי טענת המשיב הוא זכאי להן החל מיום 16.2.03, מועד סיום חופשת הלידה של רעייתו, בעוד שלשיטתה של המדינה זכאותו קמה החל מיום 1.9.03, בטענה כי פסק דין מוסקלנקו מבטא שינוי מהותי בדין.
יצוין, כי ביום 22.10.04 נולד לבני הזוג בן נוסף, וביום 31.8.05 עברה גב' בהט לעבוד בחברה אחרת.
פסק דינו של בית הדין האזורי
:
4. בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה כתוארה דאז, רונית רוזנפלד ונציגי הציבור אפרים פוסט ואריה שפירא; עב 2456/03) קיבל את תביעתו של המשיב וקבע כי הוא זכאי לקיצור יום העבודה ולתוספת המעונות החל מיום 16.2.03, וכי הוא זכאי לתוספת עבור השעות העודפות שעבד בהן ולחישוב דמי הכלכלה ביחס לשעות הנוספות בהן עבד כמו אם עובדת.
להלן עיקר נימוקיו וממצאיו של בית הדין האזורי:
א. אין מקום ליתן למשיב את הסעד ההצהרתי הכוללני לזכאות לכל ההטבות הניתנות לאם עובדת במקום עבודתו, אלא יש להתייחס באופן פרטני לכל זכות הורית. טענתה של המדינה לפיה היה על המשיב לכמת את תביעתו נדחתה על הסף משום שנטענה בשלב מאוחר בניהול התיק.
ב. תחולתה של ההלכה שנקבעה בפסק דין מוסקלנקו הינה רטרוספקטיבית ולא פרוספקטיבית הואיל ובית הדין הארצי לא יצר דין חדש או ביטל פסק דין קודם אלא פירש את סעיף 4 לחוק והצהיר מהו הדין החל. כמו כן, אין כאן אינטרס הסתמכות הראוי להגנה אשר יצדיק החלת החריג לכלל לפיו תחולתו של פסק דין היא רטרוספקטיבית.
ג. לאור תכליתו של סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות, הזכות לתשלום בגין שעות עודפות אינה בגדר "זכות בקשר להורות" לפי אותו סעיף, אלא לכל היותר היא זכות נובעת או נגזרת מהזכות בקשר להורות, והיא זכות לתשלום שכר עבודה שמעבר למשרה. וכלשונו של בית הדין האזורי (פסקה 28 לפסק דינו):
"
הזכות לתשלום עבור השעות העודפות הינה זכות נגזרת, או פועל יוצא ממצב דברים בו עובדת נאלצת, מפאת צרכי העבודה, שלא לנצל את המגיע לה, כך שתוכל לסיים את יום העבודה מוקדם מן המקובל במקום עבודתה, על מנת לטפל בילדה. על כך שהיא עובדת מעבר לשיעור משרתה היא נמצאה זכאית לתשלום,
בבחינת חובה לשלם שכר עבור עבודה" (ההדגשה במקור - ו.ו.ל).
ד. נדחתה טענת המדינה המבוססת על הוראות סעיף 3 לחוק ולפיה הזכות לשעות עודפות הינה בבחינת זכות יתר מותרת לנשים. מקורה של ההוראה בתקשי"ר למתן יום עבודה מקוצר ולתשלום בגין שעות עודפות הוא בהסכם קיבוצי כללי מיום 14.11.1972 (להלן גם
ההסכם הקיבוצי). זכות היתר שהוענקה לאישה היא הזכות ליום עבודה מקוצר, ואילו הזכות לשעות עודפות אינה בבחינת זכות יתר משום שמטרתה היא להשוות את זכויות האם העובדת לזכויות של יתר העובדים על ידי מתן אפשרות בידה לעבוד בשעות נוספות על פי בחירתה.