1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי עזבון המנוחה תמר ברז ז"ל (להלן:
"העזבון") וכן על ידי אורה ברז וענת ברז-נעים (להלן:"התובעות") כנגד ביתילי בע"מ (להלן:
"ביתילי"), כנגד כרמל אחזקות (אי.אל) בע"מ, כנגד יצחק אקסלרוד (להלן:
"אקסלרוד") וכנגד קלאסי גן בע"מ (להלן:
"קלאסי גן"). התביעה הינה לפיצוי התובעים בגין נזקיהם כתוצאה מרצח תמר ברז ז"ל (להלן:
"המנוחה") בתאריך 17.9.97.
העובדות הצריכות לעניין
2. בתאריך 17.9.97, הגיעה המנוחה לחנות ביתילי בבני ברק. התובעת סיירה בחנות, ובמהלך סיורה עלתה לקומת הגג - שם הציגה ומכרה קלאסי-גן ריהוט גן. בקומת הגג קיבל את פניה אקסלרוד, אשר בשלב מסויים התנפל עליה בכוונה לאנוס אותה. במהלך המאבק בין המנוחה לבין אקסלרוד, שלף אקסלרוד סכין שהיה ברשותו ודקר אותה מספר פעמים. כשהבחין אקסלרוד כי המנוחה אינה מגיבה לדבריו, הוא תחב לתוך גופה מקל, ולאחר מכן, בהניחו כי קורבנו נפחה את נשמתה, גלגל את גופה בשטיח כדי להסתירה. אקסלרוד אף נקט בפעולות שונות בנסיון לטשטש את מעשיו ו/או אחריותו לפשע הנורא, ולמרבה הצער נשאו פעולות אלו הצלחה חלקית, שכן גופתה של המנוחה התגלתה רק כעבור שבועיים. אקסלרוד הועמד לדין והורשע ברצח המנוחה, ובית המשפט (בראשות כב' השופטת ד. ברלינר) גזר עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וכן 20 שנות מאסר נוספות בגין נסיון אונס, השמדת ראיה, גניבה ונהיגה בלא רשיון.
במסגרת ההליך אשר בפני ניתן ביום 5/5/08 פסק דין כנגד אקסלרוד (נתבע 3) בהיעדר הגנה (בש"א 5573/08).
3. אקדים ואציין, כי חרף העובדה שהתובעים הינם העזבון וכן גב' אורה ברז וגב' ענת ברז -נעים, לא פורט בכתב התביעה הקשר של התובעות מס' 2 ו - 3 למנוחה ו/או לתובענה, והתביעה כולה נסובה סביב נזקי העזבון בלבד. משכך, הנני מוחקת בזאת את התובעות מס' 2 ו - 3 מכתב התביעה.
תיאור נסיון האונס ומעשה הרצח
4. זה המקום לציין, כי על אף היותי שופטת ותיקה, אשר דנה בעבר, בין היתר, בתיקי פשע חמור, לא יכולתי שלא להזדעזע מעוצמת הזדון והרוע, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו של הרוצח אקסלרוד, כעולה מהודעותיו במסגרת חקירתו, ואין בפי די מילים, כדי להביע את גודל התיעוב כלפיו וכלפי מעשהו האכזרי והנפשע.
מדברי הרוצח אקסלרוד עולה, כי במועד האירוע הוא היה עובד של קלאסי-גן, אשר הציגה ומכרה רהיטי גן על גג חנות ביתילי. לדבריו, בשלב מסוים הוא ירד בגרם המדרגות מגג המבנה לכיוון חנות ביתילי והתבונן בקהל הקונים, כאשר עינו צדה את נוכחות המנוחה.
הרוצח העיד ש"
מאותו רגע שוב עלתה מחשבה בראשי לבצע לה את מה שחלמתי תמיד לעשות, וזה לאנוס בחורה, וכשראיתי אותה רציתי לאנוס אותה". הרוצח היה מודע היטב לעובדה שמדובר בכוונה מזוויעה לבצע פשע בין כותלי החנות, ולדבריו "
התפללתי לאלוהים שהיא לא תעלה למעלה (לשטח המכירה של קלאסי גן - ד.ג.)
כי ידעתי שאם היא תעלה למעלה לקומת הגג, אני יאנוס (כך במקור - ד.ג.)
אותה", ולדבריו, אף חש הקלה כאשר נוכח לדעת שקורבנו המיועד ירדה לקומת המרתף, ולא עלתה לקומת הגג. לרוע מזלה של המנוחה, היא החליטה לעלות גם לגג המבנה כדי לצפות ברהיטי גן. לדברי הרוצח, היא הסתובבה בין הרהיטים, ואף שאלה למחירם, אולם, סברה כי הם יקרים מידי
"והסתובבה לכיוון היציאה מהגג...", ובאותו רגע החליט הרוצח לממש את זממו, תקף את המנוחה וחסם את פיה לבל תצעק, למרות
"שבאותם רגעים, על הגג, באיזור המחסן, עבד מנוע של מזגן מרכזי, שמקרר את חנות ביתילי למטה בלבד עם רעש גדול, כך שאם היא היתה צועקת, אף אחד לא היה שומע אותה". (דברי אקסלרוד בחקירתו).
הרוצח גרר את קורבנו מספר מטרים מאיזור התצוגה לאיזור האיחסון, תוך שהקורבן ניסתה לזעוק לעזרה, והרוצח הקפיד לסתום את פיה לבל תשמענה זעקותיה. בשלב מסוים, נתקל הרוצח במדרגה, ונפל. בין השניים התפתח מאבק, שבמהלכו הצליחה המנוחה להשתחרר מאחיזתו של הרוצח וזעקה לעזרה, אלא שהרוצח תפס אותה, באומרו
"תירגעי, אני לא רוצה ממך כלום, אני רק מזיין אותך, ואת תלכי". הרוצח חידש את אחיזתו במנוחה וניסה לחסום את פיה בנסיון למנוע את זעקותיה
"אבל היא בכל זאת ניסתה לצעוק והמשיכה להיאבק איתי... אך לא הצליחה". או אז, בראותו, כי הוא מתקשה להשתלט עליה עקב מאבקה העיקש והאיתן, שלף הרוצח מכיסו סכין מסוג
"פרפר", לדבריו כדי לאיים עליה ולהשתיקה. הרוצח הצמיד את הסכין לגרונה של המנוחה, או אז הבחין כי קורבנו מנסה לומר לו דבר מה, והוא אמר לה שיוריד את ידו מפיה אם תבטיח לו שלא לצעוק, ולאחר שסימנה בראשה, כי לא תצעק, הוא הסיר את ידיו מפיה
"והיא אמרה לי, עזוב אותי, אני יעשה כל מה שתרצה, רק אל תפגע בי...". הרוצח הורה למנוחה לפתוח את כפתורי מכנסיה ואת חגורתה, והיא עשתה כן. בשלב זה התרומם הרוצח מעליה כדי לאפשר למנוחה לפשוט את מכנסיה, ו
"באותו רגע במקום להוריד את המכנסיים היא נתנה לי בעיטה עם הרגל שלה באיזור בצלעות בצד ימין. לאחר שקיבלתי את המכה התעצבנתי עליה והחלטתי לתת לה אגרוף בבטן כביכול עונש על הבעיטה... ואז הבאתי לה אגרוף שאני חשבתי שזה היה באיזור הבטן אבל התברר אחר כך כי זו היתה מכה באיזור הלב... ורק אחרי המכה כשהבאתי את היד חזרה אלי, הבחנתי שאני אוחז בסכין והסכין מלאה דם".
הרוצח העיד שהמנוחה זעקה בזמן שדקר אותה, ואף הבהיר, כי בדקירה הראשונה החדיר לגופה את מלוא אורכו של להב הסכין, ולאחר מכן הוא דקר אותה פעמיים נוספות
"דקירות קטנות". מדברי הרוצח עולה, כי בשלב זה הייתה המנוחה
"בהכרה מלאה ובמצב של תזוזה. היא שכבה על הרצפה והוציאה גניחות כאלה...." במצב זה, נטש הרוצח את המנוחה על הגג, וירד למתחם ביתילי. לדבריו
"לא פחדתי שהיא תברח, כי היא שכבה ובקושי זזה". בשלב זה חסם הרוצח את העליה לגג מכיוון מתחם ביתילי בקומה התחתונה, וכיבה את האור בגרם המדרגות המובילות מביתילי לגג - לתצוגת קלאסי גן, וחזר לקורבנו, ש
"היתה במצב שכיבה על הגב, חצי מעולפת, אבל הידיים והרגליים זזו". הרוצח המעוות החליט שמצבה של המנוחה אינו אמור למנוע ממנו את מימוש כוונתו המקורית - אינוסה של המנוחה, ולשם כך נטל מספריים כדי לגזור את בגדיה. הרוצח ניגש את המנוחה, ונזף בה על התנהגותה, שגרמה לו לפגוע בה לדבריו,
"אבל היא כבר הייתה במצב של חוסר הכרה ולכן לא ענתה לי". הרוצח גזר את בגדיה העליונים והתחתונים של המנוחה, קיפל את סכינו שהוכתמה בדם והחזירה לכיסו, ו
"לאחר כל הפעולות האלה היה ברצוני לקיים איתה יחסי מין רגילים, אבל פניתי אליה לפני זה בבקשה לשתף פעולה בכך שביקשתי ממנה לפתוח את הרגליים, אבל היא לא ענתה ולא הגיבה. הבנתי שמשהו פה לא בסדר, ובאתי למדוד לה דופק על יד ימין שלה. הדופק לא היה. באותו רגע נורא התעצבנתי על עצמי בגלל שעשיתי שטות כזאת ולא הצלחתי לאנוס בחורה, ואז גררתי אותה יותר פנימה בתוך המחסן.... ליד המקום שהיא שכבה מצאתי מקל מתכת בצבע לבן באורך 60 ס"מ בערך, ומרוב כעס על כל המצב שנוצר בכוחות עצמי, פתחתי לה את הרגליים שלה והחדרתי את המקל לתוך איבר המין שלה. לאחר מכן, זרקתי את המקל ליד הגוף של תמי...", לאחר מכן כיסה הרוצח את גופה של קורבנו, לא לפני שנטל ממנה את תיקה, את ארנקה, ואת הטלפון הסלולרי שלה, והסיר ממנה את תכשיטיה. מחיטוט בארנקה, גילה הרוצח את רשיון הרכב שלה ואת סוג הרכב שלה. הרוצח גרר את המנוחה ברגליה "
לכיוון אחד המזגנים", שטף את מקום הרצח וההתעללות, גרר את גופה של המנוחה לאזור גלילי השטיחים, גלגל אותה באחד השטיחים, ועזב את המקום. הוא איתר את מכוניתה במגרש החניה והסיעה לחניון הום-סנטר, השליך את תיקה הריק של המנוחה, ויצא למסע קניות בכסף המזומן שמצא בארנקה של המנוחה. יצויין, כי בלהט "העשייה" לא שכח הרוצח לגנוב את מכשיר הרדיו טייפ מרכבה של המנוחה.
למחרת שב הרוצח למקום עבודתו, השלים את ניקוי שאריות כתמי הדם במקום הרצח, שיפר את מקום הסתרת גופתה של המנוחה, והמשיך את שגרת חייו, עד שנתפס על ידי המשטרה.
5. לטענת העזבון, נגרם אסון תקיפתה ורציחתה של המנוחה בשל רשלנותם של הנתבעים 1, 2 ו- 4 שהפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כמחזיקים של ביתילי וקלאסי גן, וכן הפרו חובה חקוקה בנהלן את עסקיהן ללא רשיון עסק.
הנתבעים כופרים בחבותם לפיצוי העזבון, ולדבריהם אין אפשרות משפטית לייחס להם חבות בגין מעשיו הנפשעים של הרוצח.
דיון והכרעה
7. עוולת הרשלנות מאופיינת בשלושה יסודות:קיומה של חובת זהירות, הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי; הפרת חובת הזהירות בשני המישורים האמורים; קיומו של נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות. (ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113; ע"א 2061/90
מרצ'לי נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ז (1) 802; ע"א 5586/03
פרימונט נ' פלוני, פורסם בנבו).
לפי גישה אחרת שהובאה בפסיקה, אין להבחין בין חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אלא יש לבחון את השאלה כמיקשה אחת (ראו למשל ע"א 10084/04
גודר נ' המועצה המקומית מודיעים, פורסם בנבו; ע"א 2625/02
נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408; ע"א 10078/03
שתיל נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). גישה זו באה לידי ביטוי בע"א 915/91
מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, שם נקבע, כי חובת הזהירות תוכר בהתקיים שני יסודות: האחד - יסוד של "שכנות" או "קירבה"; השני - מסקנה שיפוטית לפיה צודק, סביר והוגן שתיקבע חובת זהירות. במקרה זה, בגידרו של היסוד הראשון נבחנת הזיקה בין המזיק לניזוק - אשר יכול שתהיה זיקה משפטית, פיסית, מכח הסתמכות וכו', היוצרת את חובת הזהירות. בגדר היסוד השני נשקלים שיקולי מדיניות שיפוטית שונים (ראה עניין לוי בע"מ 66-70; עניין דורנבאום בע"מ 408-409). (אודות היחס שבין הגישות ראה מאמרו של ישראל גלעד "
הנחות עבודה, אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו, 295, 304-305 (התשנ"ו).
מבלי לדון בפירוט בהבדלי הגישות האמורות, דומני, כי שתיהן משלבות שיקולי מדיניות ושפיטה דומים, אשר לאורם יש לתחום את גבולותיה של חובת הזהירות, ומטרתן היא אחת, כפי שהיטיב לנסח כב' השופט ריבלין בפרשת דורנבאום בקובעו:
"תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים, בהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריותו בגין מעשיו, מבין המקרים בהם התרשל אמנם המזיק, אלא ששיקולי המדיניות מביאים את בית המשפט למסקנה כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות" (עניין דורנבאום, בעמ' 408).