העליון: צד שבחר שלא לקיים דיון לא יטען לפגיעה בזכותו להישמעפסק דיןהשופט א' רובינשטיין:א.

השופט א' רובינשטיין:

          העותרת 1 והמשיב 3 (להלן העותרת והמשיב וביחד הצדדים), שניהם חרדים מהמגזר החסידי, התגרשו בשנת 2007. עניינו של ההליך הנוכחי, החלטת בית הדין הרבני האזורי להעביר את המשמורת על שני בניהם הקטינים (ילידי 2001 ו-2002) של הצדדים למשיב למשך מחצית שנה.

ב.       בעתירה נטען, כי ענייני המשמורת והסדרי הראיה נכרכו בתביעת הגירושין בשנת 2007 אך לא הוכרעו, וכי בשנת 2009 הגיש המשיב תביעה למשמורת בלעדית. נמסר, כי בעקבות הגשת התביעה הוזמן תסקיר פקידת סעד, שהמליץ על משמורת זמנית אצל המשיב למחצית שנה, תוך קביעת הסדרי ראיה מפורטים (לרבות לחג הפסח הקרוב). בתקופה זו הומלץ להפנות את המשיב, אשתו השניה והילדים לטיפול, ונאמר כי בתומה יערך תסקיר נוסף. ביום 24.1.10, מבלי שנערך דיון במעמד הצדדים, קיבל בית הדין האזורי את המלצות פקידת הסעד, הורה על העברת המשמורת למשך מחצית שנה תוך אימוץ הסדרי הראיה וההפניה לטיפול (להלן ההחלטה).

ג.       העותרת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע, בה נטען - בין היתר - כי לבית הדין לא היתה סמכות לדון בסוגיית המשמורת, כי לא נערך דיון, וכי שניים מהדיינים החתומים על ההחלטה לא היו בהרכב שדן בעניינם של הצדדים בשנת 2007. ביום 2.2.10 דחה בית הדין את הבקשה לעיכוב ביצוע. נאמר, כי "אם האם רוצה לקיים דיון ולהביא עדים, עליה להגיש בקשה מתאימה". ביום 10.2.10 הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע לבית הדין הרבני הגדול (תוך התחייבות להגיש ערעור בתוך שבוע), אך זו נדחתה ביום 11.2.10 בקביעה: "לאחר העיון, בית הדין דוחה את הבקשה לעיכוב, וזאת משום שהדבר נבדק על ידי שירותי הרווחה".

ד.       כלפי החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו, בה מבקשת העותרת להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה, ולקבוע כי אין לבתי הדין סמכות לדון בסוגיית המשמורת. מעבר לטענות שנטענו בבקשה לעיכוב ביצוע, נטען גם כי פקידות הסעד הורו על העברת המשמורת בגין "התנהגותה של העותרת 1 ברמה הדתית-אישית ולא מחמת אי היותה אם לתפארת". ביום 15.2.10 התבקשה תגובת המשיב. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני התבקש לעדכן, אם הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ומתי הוא עתיד להישמע. תחילה הגיעה תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, בה נמסר כי הוגש ערעור והוא עתיד להישמע מיד לאחר הפסח (ביום 12.4.10).

ה.       בתגובת המשיב (מיום 23.1.10) נטען, כי התמונה שהוצגה בעתירה אינה מלאה. בין היתר הוזכר, כי בעניינם של הצדדים נערכו מאז שנת 2007 שלושה תסקירים (לא כולל התסקיר האחרון), ניתנו מספר החלטות בבית הדין האזורי (שלוש החלטות, מתוכן שתים בהסכמה ללא דיון), ונדחה ערעור אחד שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (ביום 24.2.08). נטען, כי בעבר הסכימו הצדדים שבית הדין יתן תוקף של החלטה לתסקירים שהוגשו מבלי לערוך דיון - וכי עתה, משניתן תסקיר שאינו נוח לעותרת, תוקפת היא את הפרקטיקה לה הורגלו. לגופו של עניין נטען, כי המלצות התסקיר אינן נובעות מהתנהגות העותרת "ברמה הדתית - אישית", אלא בהתרשמות גורמי הרווחה מקשייה לראות את הקונפליקט אליו היא קולעת את הילדים. סוף דבר, נטען כי לבית הדין סמכות לדון בתביעה, כי העתירה לוקה בחוסר נקיון כפיים, כי העותרת מתעלמת מההחלטה ועושה דין לעצמה (צורפה תלונה שהוגשה למשטרה בגין הפרת הוראה חוקית), וכי בית הדין האזורי הציע לעותרת להגיש בקשה לקיום דיון אך היא בחרה שלא לעשות כן. ולבסוף, נטען כי הערעור לבית הדין הרבני הגדול עדיין תלוי ועומד, ולפיכך לא מוצו ההליכים בטרם פניה לבית משפט זה.

ו.       לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. בכל הנוגע לסמכות, העותרת אינה טוענת כי סוגיית המשמורת והסדרי הראיה לא נכרכה כדין לתביעת הגירושין, ורצף ההחלטות והדיונים שתואר בתגובת המשיב מעיד כי נושא זה אכן נדון בעבר, וממשיך להיות נדון בהווה כדין. עוד נזכיר, כי קשה יותר להלום טענת חוסר סמכות לאחר שהעותרת כבר התדיינה בבית הדין האזורי, ואף הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול - ולא העלתה טענה בדבר חוסר סמכות (בג"צ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). בכל מקרה, ערעור העותרת תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול, וככל שהעלתה במסגרתו טענת חוסר סמכות, חזקה על בית הדין שידון בה לגופה.

ז.       אף לפגם הנטען באי עריכת דיון, או בהרכב הדיינים החתום על ההחלטה מיום 24.1.10, מצינו תשובה טובה בפרקטיקה שנהגו הצדדים - לפיה הסכימו בעבר לאמור בתסקירי פקידת הסעד ללא דיון. בכל מקרה, בית הדין האזורי איפשר לעותרת, בהחלטה מיום 2.2.10, לבקש לקיים דיון ולהעיד עדים - אך היא בחרה שלא לעשות כן, ולא ניתן לומר שזכותה להישמע נפגעה. ולבסוף, ובנסיבות זהו הנימוק העיקרי, ערעור העותרת תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול, ועתיד להישמע בקרוב. בנסיבות אלה, בהן אימץ בית הדין האזורי את המלצות פקידת הסעד, והעותרת בחרה שלא לנצל את האפשרות לקיים דיון בפניו - לא ניתן לומר שהחלטת בית הדין הרבני הגדול שלא לעכב ביצוע אינה סבירה, ומצדיקה את התערבותנו:

"ככלל, בית משפט זה לא יתערב בהליך המתנהל בפני בתי הדין הרבניים, בטרם נתנו אלה את החלטותיהם הסופיות... דברים אלה אמורים, ככלל, אף ביחס להחלטות בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין, בהיותן החלטות ביניים ובהינתן שהערעור על פסק הדין עדיין תלוי ועומד, כאמור, בפני בית הדין הגדול" (בג"צ 8030/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי-ירושלים (לא פורסם) - השופט ד' חשין; ראו גם בג"צ 10871/05 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (לא פורסם)).

על רקע נימוקים מהותיים אלה, אין צורך להידרש לנטען בתגובת המשיב באשר לחוסר נקיון כפיים הבא לידי ביטוי בתיאור חלקי ומגמתי של הרקע לעתירה, או לעשיית דין עצמי. עוד נעיר, כי על פניהן אין המלצות פקידת הסעד מיוסדות בהסתייגות מאורח חייה הדתי של העותרת, אלא בשיקולים של טובת הילדים. ייטיבו הצדדים, ובפרט העותרת לעשות, אם ינהגו לפי המלצות גורמי הרווחה תוך התחשבות בסיטואציה הקשה אליה נקלעו שני ילדיהם הקטינים שלא בטובתם. סוף דבר, אין בידינו להיעתר לעתירה.

ניתן היום, ‏ט"ז באדר תש"ע (2.3.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עש+רח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il