אדם מושתק מלטעון גרסאות סותרות בשני הליכים שונים גם אחד מהם אינו הליך שפוטי דוקא

1.         התובע, יליד 1957, הגיש תביעתו נגד הנתבעת בטענה כי נפגע בתאונת דרכים בתאריך  19.12.02. (להלן - " התאונה").

            בכתב תביעתו המתוקן תיאר התובע את אירוע התאונה כדלקמן:

"3. א. בתאריך 19.12.02 או בסמוך למועד זה נהג התובע במכונית בענייני עבודתו מביתו ב ואדי חמאם לכביש ואדי ערה שבאזור היה צריך לפרוק 3 משאיות תחת השגחתו (כפר מעווליה).

ב. אולם בכביש ואדי ערה היה מחסום והתובע נתקע במחסום במשך מספר שעות עד ששוחרר המחסום. כל אותו זמן כשהתקדם התובע טיפין טיפין עם המכונית וישב במחסום ולבסוף כשהשתחרר המחסום והגיע למשאית שהייתה צריכה לפרוק סחורה תחת השגחתו, חש כאבים בצד שמאל של גופו ונימול חזק, ובאותו יום אושפז ואובחן שלקה ב שטף דם במוח.

ג. התובע טוען שיש קשר ישיר בין הנסיעה במכונית בתאריך 19.12.02 לבין שטף דם מוחי בו לקה. וכן נפגע בגבו ובשמיעתו". (ההדגשות במקור י.ו)

2.         לטענת הנתבעת, גרסתו של התובע באשר לעובדות המקרה עומדת בסתירה מוחלטת לגרסה אחרת אותה מסר למוסד לביטוח לאומי בסמוך לאחר התאונה. לפיכך נטען כי גרסתו אינה מהימנה ויש לדחות את התביעה.

לחילופין, נטען כי האירוע אינו מהווה 'תאונת דרכים' במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1995 (להלן - "חוק הפיצויים"). 

3.         בתשובה, עומד התובע על כך כי גרסתו, כפי שתוארה על ידו בכתב התביעה ובתצהיר שהוגש מטעמו, היא המשקפת נכונה את השתלשלות האירועים, וכי הגרסה שנמסרה על ידו למוסד לביטוח לאומי הינה גרסה מבולבלת, כלשונו. לטענת התובע, בעת שמסר את גרסתו למל"ל הוא היה נתון להשפעת תרופות שנטל הגורמות לתופעות לוואי של בלבול ובעיות נפשיות.

לפיכך מבקש התובע שלא להתייחס לעדותו כפי שמסר למוסד לביטוח לאומי, ולקבוע כי הנסיבות המתוארות בכתב התביעה, הן אלה המשקפות את האמת.

4.         לעצם היות התאונה 'תאונת דרכים' במובן חוק הפיצויים, טוען התובע כי לחץ נפשי והתרגזות במהלך שימוש ברכב מנועי הוכרו בפסיקה כתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים, וכי האירוע של עצירה במחסומים ונסיעה איטית שחררו אצל התובע, לדבריו, מתח ורוגז אשר היה בהם כדי לחולל אצלו את התוצאה של אירוע מוחי. נטען כי סיכון זה נובע מהשימוש ברכב.

דיון

5.         גרסתו של התובע לגבי האירועים שהובילו לתאונה, כפי שמתואר על ידו בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדות ראשית, עומדת בסתירה מוחלטת לתיאור התאונה על ידו כפי שנרשם בהודעה על פגיעה בעבודה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (נ/1), כחודש לאחר האירוע, וכן לעדותו לפני החוקר מטעם למוסד לביטוח לאומי ביום 10.3.03 (נ/2).

נציין כי על סמך גרסתו זו הכיר המוסד לביטוח לאומי בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 30%.

6.         בנ/1 תאר התובע את התאונה כדלקמן:

"באותו יום חיכיתי בכפר מעאוויה לפריקת חומר ברזל. בבוקר הגיע משלוח וחיכיתי למשלוח השני אשר הגיע בשעה 18:00 בערב. ירדתי מהרכב ואז הרגשתי נימול חזק ברגל שמאל והודעתי לנהג המשאית ולבן של המסגר ולמנהל היצור במפעל שקוראים לו רבחי. עקב המתנה מתמשכת במשך כל היום ועקוב (כך במקור י.ו) המשלוח השני זה הלחיץ אותי..."

7.         בנ/2 השיב התובע לחקור מטעם הביטוח לאומי כדלקמן:

"בתאריך 19.12.2002 יום חמישי אני הייתי בכפר מעאוויה בואדי ערה ואני שם. חיכיתי בכפר למשאית שלנו שהיתה צריכה לספק סחורה ללקוח שלנו, מחמוד עבדאללה שהוא מסגר ואני המתנתי אצלו בעסק. מה שקרה באותו יום הוטרדתי לחכות יותר מדי זמן במקום כי סגרו את כביש ואדי ערה והמוביל התעכב. היו מספר משלוחים - אחד הגיע והשני התעכב הרבה עד לשעה שש וחצי בערב ואני המתנתי שם מהבוקר משעה שבע וחצי וזה היה מעצבן ומרגיז כי זה סגר לי את כל היום ולא יכולתי לזוז משם עד שיגיעו וישבתי בעסק וכל הזמן בטלפון עם המעביד והמשלוח שלא מגיע ואני רק יושב ומחכה מתייבש במקום שעות. הגיע המשלוח השני בשש בערב כמו שאמרתי לך פתחתי דלת האוטו לרדת כי ישבתי באוטו בזמן שהתקשרתי עם המוביל והרגשתי מיד נימול חזק ברגל שמאל ומן קור ברגל לא ידעתי מה יש לי..."

ובהמשך השיב התובע לחוקר כי :

"ש. מדוע אתה חושב שהמקרה שקרה לך קשור להמתנה שלך במקום?