אדם שנפגע בת"ד יקבל פיצוי מקרנית אם מצבו הסובייקטיבי אפשר לו לברר את פרטי הפוגע

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בשתי בקשות רשות הערעור שלפנינו מתעוררת שאלה משפטית דומה: כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים ואינו יודע את פרטיו של הנהג-הפוגע, האם זכאותו כלפי קרנית מותנית במאמץ ושקידה לאתר את זהותו של הנהג? לאור השאלה הדומה נכריע בבקשות בצוותא חדה. לשם כך החלטנו להיעתר לבקשות הרשות לערער ולדון בהן כאילו הוגשו ערעורים לפי הרשות שניתנה. 

רקע

2.        ביום 27.12.2004, לפנות בוקר, בשובה מחתונת הנכד, נפגעה המשיבה ברע"א 3909/08 (להלן: קורן) מרכב. רגלה נשברה והיא הגישה תביעה נגד המבקשת - קרנית, לפי סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), שעניינו מצב שבו הנוהג-האחראי אינו ידוע. בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא זהבה אגי) דחה את התביעה בקבעו כי במקרה זה לא מדובר היה בתאונת "פגע וברח" אלא במצב שבו הנהג-הפוגע הסיע את קורן ואת בעלה לביתם, לפי בקשתם. בית המשפט הטעים כי מצבה של קורן לא מנע ממנה לקבל את פרטיו של הנהג-הפוגע ועל כן, לא הוכח שהיא שקדה באופן סביר לברר את זהותו, כנדרש לפי דבריו של השופט ד' לוין בע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542 (1987) (להלן: עניין הורוביץ). בית המשפט פסק עוד כי הניסיונות לאתר את הנהג-הפוגע בשלבים מאוחרים יותר אין בהם כדי "לרפא" את המחדל. משכך, כאמור, נדחתה התביעה.

3.        בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי וא' אורנשטיין) הגיע למסקנה שונה. השופט ורדי, שכתב את פסק-הדין העיקרי, התייחס גם הוא ל"מבחן השקידה הסבירה" שהתווה השופט ד' לוין, אך ציין כי בפסק-הדין הורוביץ דעת הרוב ניתנה מפיו של השופט ברק, ולפיה - כך פירש השופט ורדי - כאשר זהותו של הנהג-הפוגע אינה ידועה, קמה חבותה של קרנית ו"קביעת אי הידיעה של הנהג הפוגע נתונה לשיקול דעת בית המשפט". השופט ורדי ביקש להתחקות אחר הגיונו של "מבחן השקידה הסבירה" אשר אומץ למעשה בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי. מסקנתו הייתה כי לאור תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים והגישה הפרשנית הליבראלית המבכרת הענקת פיצוי לנפגע על-פני שלילת הפיצוי; לאור מאפייניה של קרנית שנועדה לממש את תכליתו הסוציאלית של החוק; לאור הגישה המצמצמת לגבי הגבלת הזכאות של נפגעים המשתקפת בסעיף 7 לחוק הפיצויים ובדרך יישומו; ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

המבחן הראוי והמידתי שיש להחיל בבואנו לפרש את סעיף 12(א)(1) הינו מבחן האשם (על הצד המחמיר עם המבקש לשלול את הפיצוי והמקל על הנפגע, באופן שהמינימום לשלילת הפיצוי תהיה התנהגות רשלנית רבתית) שייושם לפי שיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, תוך בחינת התנהגות הנפגע לאיתור הנהג הפוגע מאז קרות האירוע ואילך.

           בהתייחסו למקרה המסוים שלפניו קבע השופט ורדי כי מדובר בבני זוג מבוגרים (המשיבה בת 62, בעלה בן 76), שנקלעו לאירוע מלחיץ וטראומתי, בשעת לילה מאוחרת לאחר חתונת הנכד. בעלה של קורן החליף צעקות עם הנהג-הפוגע וזה האחרון נאות להסיעם לביתם - נסיעה של 7-5 דקות שבה שררה שתיקה וקורן "יושבת כאובה ועייפה ומשפילה את עיניה". בהגיעם, סייע הנהג-הפוגע למשיבה לצאת מן הרכב ואז נסע מן המקום בניגוד לכיוון הנסיעה, מבלי להותיר פרטים ומבלי שהיה סיפק בידי בני הזוג לרשום את מספר הרכב. בנסיבות אלה נפסק כי לא מדובר ברשלנות - בוודאי לא רשלנות רבתי - מצד המשיבה ובעלה, ולכן אין זכאותה כלפי קרנית נשללת. זאת ועוד, השופט ורדי ציין כי התנהגותה של קורן לאחר האירוע, לאמור ניסיונותיה לברר את זהותו של הנהג, לרבות ייזום חקירת משטרה, מצביעים על תום-ליבה ועל היעדר אשם מצדה.

4.        השופטשנלר הילך צעד נוסף בכיוון ההכרה בזכאות כלפי קרנית בנסיבות של אי-ידיעת זהותו של הנהג-הפוגע. לשיטתו, אם לא נשללת הזכות לפיצוי ממי שגרם לתאונת דרכים ברשלנותו ואף באשמו, מקל וחומר קשה לשלול את הזכות ממי שכל חטאו נעוץ בכך שלא איתר את הנהג-הפוגע. כמו-כן, אליבא דהשופט שנלר אין זה מעניינו של הנפגע מי יפצה אותו - חברת ביטוח מסוימת או קרנית - מה גם שהנפגע עצמו השתתף במימון הקרן וכך "ביטח עצמו בין במישרין בין בעקיפין". השופט שנלר הציע אפוא שלא לאמץ את עמדתו של השופט ד' לוין בעניין קרנית, ולהכיר בחבותה של קרנית בכל מקרה שבו הוכח כי הנהג-הפוגע אינו ידוע, למעט במקום שבו תוכיח קרנית כי לא מדובר באמת בנהג בלתי-ידוע, למשל במקרה של קנוניה. אם בכל זאת יש מקום להימנע מקביעת חבותה של קרנית, כך הוסיף השופט שנלר, הרי זה במקרים חריגים וקיצוניים של אשם בדרגה הגבוהה ביותר מצד הנפגע - מעבר לרשלנות רבתי.

5.        השופט א' אורנשטיין סבר גם הוא כי הדרישה שהנפגע יפעל בשקידה סבירה לאיתורו של הנהג-הפוגע אינה מתיישבת עם הפרשנות המקלה המקובלת ביחס לחוק הפיצויים. לשיטתו, גם לשון החוק והמסגרת החקיקתית אינן תומכות במבחן כזה. לפיכך הצטרף השופט אורנשטיין לדרישה בדבר קיומו של אשם מצד הנפגע. לדבריו, בחינת האשם צריכה להיעשות ביחס למועד התאונה וזמן סביר לאחריו.

6.        שניים מתוך שלושת שופטי בית המשפט המחוזי שישבו בעניינה של קורן נדרשו גם לפרשה נשוא רע"א 5132/08 (כבוד השופטים י' שנלר וד"ר ק' ורדי, ועמם כבוד השופטת ר' לבהר שרון). הנפגע בפרשה זו (להלן: אחיאל) היה בן חמש כאשר נפגע מרכב (ביום 2.3.1986). גם הוא תבע את קרנית לפי סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים בשל אי-ידיעת זהותה של הנהגת-הפוגעת. גם הפעם התברר כי הנהגת-הפוגעת הסיעה את אחיאל ואמו לבית חולים, שם איש משטרה חקר את האם ואת הנהגת, אך זו האחרונה נעלמה בשלב מסוים מבלי שפרטיה נרשמו על-ידי אמו של יחיאל. בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא מ' שנהב) קיבל את התביעה נגד קרנית בקבעו כי התנהגותה של האם הייתה סבירה וכי גם אם שגתה או התרשלה בכך שלא רשמה את הפרטים, הרי שיש להתחשב בדאגתה לשלומו של בנה ובעובדה שהנהגת נחקרה על-ידי המשטרה. לאור כל אלה, והמאמצים שנעשו על-ידי בני משפחתו של אחיאל לאתר אחר-כך את הנהגת-הפוגעת, נפסק כי לא נשללה חבותה של קרנית. טענתה של קרנית בדבר שיהוי בהגשת התביעה - נדחתה.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביישמו את אמות המידה שנקבעו בעניין קורן. נפסק, כי פרטי הנהגת-הפוגעת אכן אינם ידועים להוריו של אחיאל וקרנית לא הוכיחה שדבק בהתנהגותה של האם אשם השולל את הזכאות לפיצויים מקרנית. בעיקר הודגש בהקשר זה כי כל תשומת הלב של האם הייתה נתונה לבנה הקטן שנדרס ונפגע באורח קשה. נקבע כי האם הייתה "בשוק", מבוהלת ובוכייה, ולא שמה לב כלל שהנהגת-הפוגעת נטשה את בית החולים. עוד צוין כי האם ראתה את השוטר רושם פרטים של הנהגת-הפוגעת. בשלב מאוחר יותר, כשביקשו להגיש תביעה, ניסו ההורים לאתר את פרטי הנהגת-הפוגעת, אך הדבר לא צלח הן במשטרה (המסמכים בוערו) הן במשרדי חברת הביטוח מגן. בנסיבות אלה נמצא כי לא הוכח אשם מצד הוריו של אחיאל המצדיק שלילת הפיצויים, ובית המשפט לא נדרש לשאלה אם אשם כזה - לו היה נמצא - היה שולל את זכאותו של אחיאל-הקטין. בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט השלום לגבי דחיית טענת השיהוי. השופטת לבהר שרון ציינה כי מצטרפת היא למבחן שהציע השופט שנלר בעניין קורן.

טענות הצדדים

8.        קרנית חולקת על שני פסקי-הדין של בית המשפט המחוזי. היא נשענת על "מבחן השקידה הסבירה" שקבע השופט ד' לוין, אשר לדבריה אומץ על-ידי מרבית השופטים שעסקו בסוגיה. לשיטתה של קרנית, זכות התביעה של אדם שנפגע בתאונת דרכים היא בראש ובראשונה כנגד הנהג האחראי לתאונה והמבטחת שלו; חבותה של קרנית לעומת זאת היא שיורית בלבד. בהוראת סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים ביקש המחוקק להבטיח פיצוי לנפגעי תאונות "פגע וברח", אך אין ליישם את הסעיף במקום שבו לא קמה מניעה אובייקטיבית לקבל פיצוי מהנהג-הפוגע. אימוץ מבחן סובייקטיבי גרידא - כך מזהירה קרנית - מוביל לכך שנפגעים רבים אשר יכולים לקבל פיצוי מחברות הביטוח, יפנו לקרנית. עוד נטען כי קרנית לא יכולה לממש את זכות החזרה (לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים) כאשר פרטיו של הנהג-הפוגע אינם ידועים. קרנית מדגישה כי אין לראות בה "חברת ביטוח כללית", כי כל פעילתה אינה למטרת רווח, וכי קופתה - קופת הציבור היא. לכן, לשיטתה, רק בהתקיים אי-ידיעה סובייקטיבית, בנוסף לחוסר אפשרות אובייקטיבית לדעת, תקום חבותה של קרנית. נטל ההוכחה בעניין זה, כך מבקשת קרנית לקבוע, מוטל על הנפגע. קרנית מדגישה כי "שקידה מאוחרת" - זמן רב לאחר התאונה - אין בה כדי לתקן הימנעות מבירור פרטי הנהג בזמן-אמת. קרנית סבורה כי בשני המקרים הנדונים לא נתקיימו נסיבות שבהן אדם סביר לא היה מברר את פרטי הנהג-הפוגע.

           המשיבים תומכים, בעיקרם של דברים, בפסקי-הדין שניתנו בעניינם על-ידי בית המשפט המחוזי.

           דין הערעורים להידחות אם כי דרך הילוכנו שונה מדרכו של בית המשפט המחוזי.

שקידה סבירה?     

9.        סעיף 10 לחוק הפיצויים הורה על הקמתה של קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. סעיף 12 קובע כי קרנית תפצה נפגע הזכאי לפיצויים אם אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, וזאת בהתקיים אחד מארבעה מצבים: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; (3) למבטח מונה מנהל מורשה בנסיבות מסוימות; (4) המבטח נמצא בפירוק.

           על-מנת שקרנית תימצא אחראית לפצות נפגע נדרש בראש ובראשונה כי הלה יהא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים (ראו למשל ע"א 422/78 סלמון נ' תאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פ"ד לג(2) 701 (1979)). תנאי זה מתקיים בענייננו שהרי בשני הערעורים אין מחלוקת כי מדובר בנפגעים הזכאים לפיצויים מהנהגים-הנעלמים וממבטחיהם. משכך, יש לבחון אם מתקיימים שני תנאים נוספים המבססים את הזכאות לפי סעיף 12(א)(1): ראשית, כי אין בידי הנפגעים לתבוע פיצויים מאת מבטח; שנית, כי חוסר האפשרות נובע מכך שהנוהג האחראי אינו ידוע (השוו ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986)). בענייננו, המחלוקת נטושה על שאלת סיווגו של הנהג-הפוגע כמי ש"אינו ידוע".

10.      סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים נדון בעניין הורוביץ. באותו מקרה נפגע עובד של רשות הנמלים בזמן שעסק בהעמסת מוטות ברזל על גבי משאיות. במשפט לא נתברר איזו מבין שש המשאיות הייתה מעורבת בתאונה. השופט ברק קבע כי בנסיבות אלה הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע ולכן מוטלת אחריות על קרנית (שם, בעמ' 545). השופט וינוגרד כתב "אני מסכים". השופט ד' לוין הוסיף: "אכן, אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו" (שם, בעמ' 547). השופט לוין הוסיף כי בתחילה הנפגע אמנם לא עמד בדרישה זו אך בהמשך ההליך עשה מאמץ ראוי לגלות מיהו הנהג האחראי. לפיכך הצטרף השופט לוין למסקנה בדבר חבותה של קרנית (שם).