בתאריך 13/11/08 בשעה 01:45 יצאה הנאשמת מביתה בתל-אביב ולקחה את מפתחות הרכב של אמה, ללא רשותה של האחרונה. הנאשמת התניעה את הרכב ונהגה בו למרות שאין לה רישיון נהיגה, מעולם לא קיבלה רישיון כזה ולקחה רק 4 שיעורי נהיגה שנה קודם לכן. כתוצאה מנהיגה ללא רישיון, נהגה גם הנאשמת ללא רישיון רכב וללא ביטוח.
הנאשמת עצרה ליד מסעדה בתל-אביב, שם עובדת חברתה, ובשעה 02:15 אספה את החברה ממקום העבודה כשהיא יושבת ליד הנאשמת. לאחר מכן הצטרף לרכב ידיד של החברה והתיישב במושב האחורי.
הנאשמת המשיכה לנהוג במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך בעת שירד גשם והכביש היה רטוב, זאת למרות שחברתה ביקשה ממנה להאט.
בהגיעה לדרך חיים ברלב, נסעה הנאשמת בנתיב השמאלי ממערב למזרח, תוך נהיגה במהירות גבוהה ובכביש רטוב, וכאשר התקרבה לדרך איילון, סטתה מהנתיב השמאלי לנתיב הימני, איבדה את השליטה על הרכב, עלתה על אי תנועה והתנגשה בחוזקה בעמוד שילוט שניצב בצד הדרך. כתוצאה מזאת, נחבל הנוסע מאחור בראשו ובחזהו ומת מפצעיו. הנאשמת וחברתה נפצעו.
מיד לאחר התאונה, כאשר הנוסע נשאר ברכב ומדמם מראשו, יצאה הנאשמת מהרכב ונמלטה מבלי להגיש עזרה לנפגעים, אולם המתינה במקום עד לאחר שהגיע רכב הצלה שמישהו אחר הזמין, ורק לאחר מכן עזבה את המקום.
בגין זאת הוגש נגד הנאשמת כתב אישום, שתוקן בעקבות הסדר טיעון ויוחסו לה עבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף, נהיגה ללא ביטוח ונהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.
על פי הסדר טיעון דיוני תוקן כאמור כתב האישום והנאשמת הודתה בכל עובדותיו, אולם הצדדים טענו טיעונים משפטיים כאשר התביעה טענה שיש להרשיע את הנאשמת בעבירות של הריגה והפקרה אחרי פגיעה, בנוסף לעבירות האחרות שבכתב האישום, ואילו הסנגור טען כי יש להסתפק בהרשעת הנאשמת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בלבד ואי דיווח על תאונה.
לאחר קבלת טיעוני הצדדים ושמיעתם, קבעתי, כי האירוע שבו מדובר עונה על יסודות עבירת ההריגה ולא רק גרימת מוות ברשלנות. קבעתי כי עצם נטילת מפתח הרכב מאמה של הנאשמת ללא רשות, נהיגה ברכב כשלנאשמת אין רישיון נהיגה וממילא אין לה מיומנות בנהיגה כיוון שנטלה רק 4 שיעורי נהיגה בעבר, שנה לפני האירוע, כל אלה מהווה מעשה אסור שכתוצאה מכך נעברה עבירת ההריגה.
קבעתי לפיכך כי הנאשמת נהגה ברכב ללא בקיאות ומיומנות בנהיגה. בנוסף לכך נהגה בכביש רטוב במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, למרות שהוזהרה על ידי חברתה להאט את מהירות הנסיעה, ולכן היה עליה להיות מודעת לכך שנהיגה בכביש רטוב במהירות מופרזת ובסיבוב, עלולה להביא לסטיית הרכב, זאת בנוסף לחוסר המיומנות בנהיגה.
הנאשמת צפתה את האפשרות שכתוצאה מנהיגה ללא רישיון ובמהירות מופרזת, תיגרם תאונה, ולמרות זאת נטלה על עצמה סיכון בלתי סביר, צפתה שכתוצאה מתאונה כזאת ייפגע אדם ובמהירות מופרזת התאונה עלולה לגרום גם למותו ולא רק לפציעתו.
לפיכך הורשעה הנאשמת בעבירת הריגה ולא בגרימת מוות ברשלנות בלבד.
לאחר התאונה יצאה הנאשמת מהרכב ונמלטה ברגל מבלי להגיש עזרה לנפגעים, למרות שידעה שהנוסע במושב האחורי מדמם בראשו וחברתה נפצעה. נכון הדבר שהנאשמת לא עזבה לפני שהגיע למקום רכב הצלה, אולם היא עצמה לא ניגשה אל הנפגעים וגם הזמנת האמבולנס לא נעשתה על ידה.
קבעתי כי הנאשמת היתה מודעת לעובדה שנפגע אדם בתאונה, אולם מצידה היא לא עשתה כל פעולה פוזיטיבית בעניין הנפגע. גם הזמנת האמבולנס לא נעשתה על ידה. היא לא ניגשה לבדוק את מצבו ולכן, כפי שנקבע בהכרעת הדין, עברה עבירה של הפקרה אחרי פגיעה ולא רק עבירה של אי דיווח על התאונה. לפיכך, הורשעה בעבירה זו ועל סמך הודאתה הורשעה גם ביתר העבירות שיוחסו לה בכתב האישום.
הנאשמת היתה בת 18 וחודש בעת התאונה, אין לה כל הרשעות קודמות, היא הצעירה משלושה ילדים, הוריה התגרשו עוד לפני שנולדה, אמה גידלה אותה לבדה והקשר בין שתיהן אמיץ. האם היא דמות דומיננטית ומשמעותית בחייה של הנאשמת.
הנאשמת סיימה 12 שנות לימוד בפנימיה דתית. לאחר מכן עבדה במקום עבודה והמתינה לגיוס לצה"ל.
בשעתו שוחררה הנאשמת ממעצר אולם בשל הפרת תנאים, היא נעצרה שוב ובמעצר החדש, נפגשה עם קצינת מבחן שהבחינה במצוקתה הרבה. בלטו קווים דכאוניים בהתנהגותה והקושי שלה להתמודד עם המעבר החד מטירונות בצבא, אליה הגיעה בלא שדיווחה על יציאתה ממעצר הבית בסביבה נורמטיבית, לבית המעצר בחברה עבריינית, תרם להתנהגותה הדכאונית.
הנאשמת מרבה לבכות והיא חשה יסורי מצפון ותחושות אשמה.
התרשמות שירות המבחן היא כי היא תלותית וילדותית, מושפעת מסביבתה וטרם גיבשה לעצמה גבולות פנימיים ברורים ויציבים. היא ביקשה לממש את משאלתה להתגייס, אולם לא השכילה לשים לעצמה גבול ביחס לכיבוד תנאי שחרורה.
במפגש נוסף שקויים עמה, התרשם שירות המבחן מהטבה במצבה.