קבילות הודאות שנמסרו לאחר החתימה על הסכם עד מדינה כאשר ההסכם בוטל כדין

השופט ע' פוגלמן:

1.        במהלך חקירה משטרתית, מסר פלוני הודעות המפלילות את שותפיו בשורה של עבירות חמורות. בהודעות אלה, חשף פלוני את חלקו בביצוען של העבירות האמורות. על יסוד ההודעות שמסר, נחתם עם פלוני הסכם עד מדינה, בגדרו התחייב למסור הודעות מפורטות ולהעיד בבית המשפט נגד שותפיו. זאת, בתמורה לאי העמדתו לדין בגין חלקו בעבירות שבוצעו. בגדרי הסכם עד המדינה נקבע, כי אם יפר פלוני את ההסכם או תנאי מתנאיו, הוא יועמד לדין, וחומר הראיות שנאסף וייאסף נגדו - עובר לחתימה על ההסכם ולאחריה - יוכל לשמש כראיה נגדו. בהתאם לאמור בהסכם, מסר פלוני במשטרה הודעות נוספות, בהן הפליל את עצמו ואת שותפיו אולם בהמשך, הוא הפר את ההסכם עליו חתם וזה בוטל על ידי המדינה. לפיכך, נוכח הוראות ההסכם, הועמד פלוני לדין. האם ההודאות שמסר בשלב שלאחר החתימה על ההסכם קבילות כראיה בהליך המתנהל נגדו? זו השאלה הדרושה להכרעתנו. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים בפרשה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בפרשה

2.        בשעות הבוקר של יום 27.4.1999 אירע פיצוץ עז בחנייה של בית משותף בראשון לציון. מאוחר יותר התברר, כי מדובר בפיצוץ של רכב אליו הוצמד מטען חבלה רב עוצמה. כתוצאה מן הפיצוץ, מצא את מותו אביב אילוז בן השלוש, ואביו, אשר אילוז (להלן:"אילוז"), נפצע באורח קשה (להלן תכונה פרשה זו:"פרשת אילוז"). חקירת המקרה העלתה חרס.

3.        מספר שנים לאחר מכן, החלה משטרת ישראל - באמצעות מחלק מיוחד שהוקם ביחידה המרכזית תל-אביב, עליו הופקד סגן ניצב אפרים ברכה (להלן:"ברכה") - בחקירה שתכליתה הייתה לפענח מקרי רצח וניסיונות רצח רבים שאירעו ביפו בין השנים 2002-2001. מבצעיהם של אלה נותרו, עד אז, עלומים. במסגרת חקירה זו, נפגשו החוקרים ביום 6.6.2002 עם יחיא תורק, הוא המערער בע"פ 1292/06 והמשיב בע"פ 1309/06 (להלן:"תורק"). תורק היה מאושפז אותה עת בבית החולים, לאחר שנורה במתחם בו מתגוררת משפחתו ביפו. במהלכה של פגישה זו, סיפר תורק לחוקרים כי אחיו, כמאל וסמי תורק (להלן:"כמאל" ו"סמי" בהתאמה), הם שירו ופגעו בו ולפיכך, החליט לשתף פעולה עם המשטרה, לחשוף את הידוע לו על מקרי הרצח וניסיונות הרצח ביפו ולהפליל את המעורבים בהם. בהמשך לכך, מסר תורק הודעות החושפות את מסגרת האירועים בהם מדובר. כל זאת, תוך שהוא מביע נכונות לשמש כעד מדינה.

4.        עוד באותו היום, אושרה הענקת מעמד של עד מדינה לתורק (ז/1). אישור זה קיבל ביטוי בהסכם עד מדינה שנחתם עמו ביום 18.6.2002 (ז/2. להלן:"ההסכם הראשון"). בגדרו של הסכם זה התחייב תורק, בין היתר, לשתף פעולה עם המשטרה בחשיפתם של מי שהיו מעורבים במעשי הרצח וניסיונות הרצח ביפו; להצביע על מקומות מסתור של כלי הנשק אשר שימשו לביצועם; למסור למשטרה הודעות מפורטות ומלאות אודות מעשיהם של המעורבים בפרשות הרצח; וכן למסור עדות מלאה בבית המשפט. בתמורה לשיתוף הפעולה עם המשטרה הובטח לתורק כי יינתן לו מעמד של עד מדינה וכי הליכים פליליים שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין חלקו במעשים המתוארים לעיל "ייגנזו" לאחר שיעיד בבית המשפט. עוד נכללה בהסכם הוראה לפיה "במידה והעד יפר את ההסכם [או] תנאי כלשהו מתנאיו יעמוד לדין בעבירות המיוחסות לו וכל חומר הראיות שהגיע בין קודם להסכם ובין לאחריו ישמש כראיה בבית המשפט" (סעיף 14 להסכם הראשון. להלן:"סעיף ההפרה"). להוראה זו נשוב  בהמשך הדברים.

5.        לאחר החתימה על ההסכם הראשון מסר תורק הודעות נוספות, בגדרן הפליל את המעורבים בפרשות הרצח וניסיונות הרצח ביפו וכן גולל את חלקו שלו בפרשות אלה. בנוסף, הוביל תורק את החוקרים למקום בו הוחבאו אמצעי לחימה (אמל"ח) ואף השתתף בעימותים עם חשודים שונים, וביניהם אחיו. בעקבות ההודעות שמסר תורק לאחר החתימה על ההסכם הראשון, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 1.8.2002 כתב אישום בת.פ. 1146/02, בו נאשמו סמי, כאמל ואחרים בעבירות רצח, ניסיונות רצח, עבירות הכרוכות בהחזקת אמל"ח ועבירות נוספות (להלן: ת.פ.ח 1146/02). במקביל, הוגש נגד תורק, בגין חלקו בעבירות אלה, כתב אישום בת.פ 1145/02 (להלן: ת.פ 1145/02). כפי שהובהר לעיל, בהתאם להסכם הראשון, הליך זה אמור היה להיגנז לאחר שתורק יעיד בבית המשפט. בהמשך, הוגש נגד כמאל ביום 5.11.2002 כתב אישום נוסף (ת.פ 1208/02), בגדרו יוחסו לו שלוש עבירות של קשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון רצח, שני מעשי רצח וכן עבירה של בידוי ראיות ושיבוש הליכי משפט (להלן: ת.פ. 1208/02).

6.        פעולות חקירה שונות שבוצעו לאחר החתימה על ההסכם הראשון עוררו בקרב החוקרים חשד, כי תורק היה מעורב גם בפרשת אילוז. בתחילה, הכחיש תורק כל מעורבות בפרשה זו. אולם בהמשך, חל מפנה בגרסתו ובהודעות שנגבו ממנו מיום 29.7.2002 ואילך הוא הודה כי נטל חלק בפרשת אילוז. כך עמד תורק על חלקו בהכנת המטען שהביא למותו של אביב אילוז ז"ל וכן חשף את זהותם של יתר המעורבים בשיגור המטען ובהטמנתו. על יסוד הודעותיו אלה ועל יסוד חומר ראיות נוסף שהצטבר נגדו, הוגש נגד תורק ביום 18.8.2002 כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של רצח, ניסיון לרצח והיזק בחומר נפיץ, לפי סעיפים 300(א)(2), 305(1) ו-454 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"). לפי המיוחס לו בכתב האישום, קשר תורק עם חיים נחמן ביאליק בן ישי (להלן:"ביאליק"), עם אבי גילקרוב (להלן:"גילקרוב") ועם אחר קשר שמטרתו היתה להביא למותו של אילוז באמצעות הצמדת מטען חבלה לרכבו. לצורך כך, מסר תורק ביום 26.4.99 לביאליק ולגילקרוב מטען חבלה אשר הוצמד על ידי האחרונים לרכבו של אילוז. משהחל אילוז בנסיעה, התפוצץ המטען. כתוצאה מהפיצוץ נפצע אילוז ונגרם מותו של ילדו הקטן (ת.פ 1167/02). במקביל לכך, הוגש נגד ביאליק וגילקרוב כתב אישום נוסף בגין חלקם בפרשת אילוז (ת.פ 1164/02).

7.        תורק כפר בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו בפרשת אילוז (ת.פ 1167/02 הנ"ל) ובעקבות הגשתו - ובשל כך שבאותה עת טרם הוענק לתורק מעמד של עד מדינה בפרשת אילוז - הודיע, ביום 8.10.2002, כי הוא חוזר בו מכוונתו לשמש כעד מדינה בת.פ.ח  1146/02 ובת.פ. 1145/02, ואף ביקש לערוך משפט זוטא בגדרו תיבחן קבילות ההודאות שמסר בתיקים אלה עד לאותו שלב. בנוסף לכך, ביקש תורק לאחד את הדיון בתיק העוסק בפרשת אילוז עם התיקים האחרים הקשורים לת.פ. 1145/02 בשל זהות המעורבים בהם.

8.        על רקע חזרתו של תורק מנכונותו לשמש כעד מדינה, ועל רקע החשיבות שייחסה המדינה לעדות זו, החליטו רשויות התביעה ביום 2.3.2003 על הרחבתו של ההסכם הראשון כך שיחול גם על עובדותיה של פרשת אילוז. במסגרת ההרחבה להסכם, אשר הוגדרה כנספח להסכם הראשון (ז/59. להלן: "ההסכם השני"), התחייב תורק לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור את כל הידוע לו אודות השתלשלותה של פרשת אילוז. בתמורה, ניתן לתורק מעמד של עד מדינה גם בפרשה זו, והוסכם, בין היתר, כי "התיק ייגנז נגדו לאחר שיעיד בבית המשפט בהקשר לפרשה כמפורט לעיל" (סעיף 11(ב) להסכם השני). יצוין, ולעניין זה נשוב עוד בהמשך, כי גם בהסכם השני, נכלל סעיף הפרה זהה בנוסחו לזה שנכלל בהסכם הראשון (סעיף 12 להסכם השני). לאחר החתימה על ההסכם השני חזר תורק ומסר הודאות מפורטות באשר לחלקו בפרשת אילוז ובאשר לאופן בו שולח והונח מטען החבלה (ז/60-ז/86).

9.        ביום 5.5.2003  - עשרה ימים עובר למועד בו אמור היה תורק להעיד נגדם - הגישו כמאל, סמי ואחרים עתירה לבית משפט זה, בגדרה עתרו לביטולו של מעמד עד המדינה שניתן לתורק בפרשיות נושא תיקים פליליים 1146/02 ו- 1208/02. בעתירה נטען, כי ההחלטה להעניק לתורק מעמד של עד מדינה ניתנה בחוסר סמכות; וכי היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני בכך שהיא פוטרת את תורק מהעמדה לדין חרף כך שהוא שימש, לעמדת העותרים, מבצע עיקרי בחלק מן הפרשות הנידונות. במסגרת הדיון בעתירה הוגשה תגובה מטעם המדינה, שהתייחסה הן לתיקים האמורים, הן לפרשת אילוז (נ/7). לעיקריה של תגובה זו נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים. בתמצית ייאמר, כי בתגובתה זו טענה המדינה כי הסכם עד המדינה שנחתם עם תורק משרת אינטרס ציבורי חשוב (סעיף 9 לנ/7); כי עיקר חומר הראיות בתיק העוסק בפרשת אילוז מתבסס על הודאותיו של תורק ועל הודעות שמסר נגד המעורבים האחרים (סעיף 31 לנ/7); וכי קיים חשש שאלמלא ייחתם עמו הסכם עד מדינה, יימצאו הודאותיו של תורק בלתי קבילות. זאת, משום שניתן לקבל טיעון לפיו מסר את הודאתו בעניין אילוז בסברו כי נושא זה נכלל בהסכם. משכך, הסבירה המדינה, "... קבלת טענת זוטא מצידו.... הייתה מפילה את התיק לחלוטין" (סעיף 39 לנ/7). העתירה נדחתה ביום 22.5.2003 ללא נימוקים. נימוקי פסק הדין ניתנו ביום 16.6.2003. נקבע, כי בנסיבות העניין - בהן סייע הסכם עד המדינה בפענוחן של פרשיות פליליות רבות - שאותן לא ניתן היה לפענח בדרך אחרת - אין לומר כי החלטתה של המדינה לחתום על ההסכם אינה סבירה או כי היא מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה (בג"צ 4085/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 16.6.2003). להלן: בג"צ 4085/03).

10.      סמוך למועד שנקבע למתן עדותו של תורק בבית המשפט בת.פ.ח 1146/02, התברר כי הלה אינו עומד בהתחייבויות נושא ההסכם הראשון. זאת, מאחר ובראיון שנערך עמו לקראת עדותו ובחקירה משטרתית נוספת שנערכה לו בהמשך לראיון זה, מסר תורק גרסאות שונות מאלה שמסר לחוקריו ובכך הפר את תנאי ההסכם הראשון הפרה של ממש. נוכח האמור הודיעה ביום 1.6.2003 פרקליטת מחוז תל-אביב לבא-כוחו של תורק דאז, על ביטולם של שני הסכמי עד המדינה שנחתמו עם מרשו (ז/83). עוד הודע לבא-כוחו של תורק, כי המדינה תבקש מבית המשפט לקבוע את התיק העוסק בפרשת אילוז לשמיעת ראיות, וכך אכן נעשה. לאחר ביטול ההסכמים הודיעה הפרקליטות - במסגרת משפטם של כמאל, סמי  והאחרים - כי הגיעה למסקנה שאין בידה די ראיות לשם הרשעתו של תורק בתפ"ח 1145/02 ולפיכך, החליטה לחזור בה מכתב אישום זה.

11.      בעתירה נוספת שהגישו לבית משפט זה, עתרו כמאל סמי ואחרים להורות למדינה לחזור בה מהחלטתה לבטל את ההליכים שנפתחו נגד תורק בתפ"ח 1145/02. מפסק הדין שניתן בעתירה עולה, כי בתגובתה לעתירה טענה המדינה שהסיבה לחזרתה מהאישום בתפ"ח 1145/02 נעוצה בכך שלעמדתה, ללא הודאותיו של תורק עצמו לא היו בנמצא די ראיות להרשעתו, וכן בכך שבנסיבות העניין, יקשה עליה להוכיח כי הודאותיו ניתנו מרצון טוב וחופשי כדרישת סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). זאת, הואיל ותורק מסר את הודאותיו "רק לאחר מסע שכנועים" (בג"צ 5091/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(5) 665, 669 (2003). להלן: בג"צ 5091/03). בסופו של דבר, נדחתה העתירה לאחר שנקבע כי בנסיבות המקרה, אין עילה להתערבות בהחלטתה של המדינה. בהמשך, הגיש גם תורק עצמו עתירה, בגדרה השיג על ההחלטה לבטל את הסכם עד המדינה שנחתם עמו. עתירה זו נדחתה ביום 13.11.2003, בנימוק לפיו תורק אכן הפר את ההסכם הפרה של ממש ולכן, נוכח סעיפי ההפרה המעוגנים בהסכם זה, קמה למדינה עילה לביטולו. עוד נקבע, כי השימוש שעשתה המדינה בעילת הביטול היה סביר ואינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט (בג"צ 8695/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(2) 389, 393 (2003). להלן: בג"צ 8695/03).

12.      ביום 28.3.2004 שב תורק וכפר בעובדות כתב האישום בפרשת אילוז. בנוסף טען תורק נגד קבילותן של ההודאות שנגבו ממנו ביחס לפרשה זו. לאחר ניהולו של משפט זוטא קבע בית המשפט המחוזי ביום 16.11.2004 - ללא נימוקים באותו שלב - כי הודאותיו של תורק אינן קבילות כראיה נגדו. הנימוקים להחלטה זו ניתנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, שלעיקריה נתייחס להלן.

פסק הדין

13.      הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון-צ'רניאק) נחלקה לשני חלקים. האחד, מפרט את הנימוקים להחלטה במשפט הזוטא. השני, כולל דיון ביתר הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי ובמסקנה העולה מהן. נתאר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כסדרן. בית המשפט המחוזי קבע, כי ההודאות שמסר תורק עובר לחתימה על ההסכם השני אינן קבילות. זאת, הואיל והן נמסרו בגדרו של משא-ומתן לקראת הרחבת ההסכם. משא-ומתן זה היה, כך קביעתו של בית המשפט, פרי יוזמתן של רשויות החקירה ובגדרו הציע ברכה לתורק מפורשות להביא את הודאותיו בפני הפרקליטות לצורך החלטה אם ליתן לו מעמד של עד מדינה בפרשת אילוז (עמ' 14 ועמ' 16 להכרעת הדין). טענת המדינה, לפיה היוזמה לניהולו של משא ומתן בפרשה זו הייתה של תורק עצמו וכן טענתה לפיה לתורק לא ניתנה מעולם הבטחה כלשהי בדבר הרחבת החסינות שניתנה לו, נדחו.

14.      בנקודה זו, פנה בית המשפט לבחון את שאלת קבילותן של ההודאות שנגבו מפי תורק בשלב שלאחר החתימה על ההסכם השני. טענת המדינה לפיה קבילותן של הודאות אלה צריכה אף היא להיבחן באמצעות מבחן היוזמה לכריתת ההסכם - נדחתה. בהקשר זה צוין, כי נוכח הקביעה לפיה המדינה לא הוכיחה כי היוזמה לכריתת ההסכמים, בין הראשון ובין השני, הייתה של תורק, הרי ש"אין מקום לבחון את קבילות הודאות הנאשם באספקלריית היוזמה לעריכת ההסכם כפי שמציעה המאשימה או לבחון אם יכולה היא להיחשב כראשית הודיה מטעמו של הנאשם, כפי שטוענת המאשימה בסיכומיה במשפט" (עמ' 26 להכרעת הדין). בסיכומם של דברים קבע בית המשפט, מבלי להרחיב בטעמים המונחים בבסיס קביעתו זו, כי גם ההודאות שנגבו מתורק לאחר החתימה על ההסכם השני - אינן קבילות.

15.      בית המשפט המחוזי הוסיף ודן בטענת המדינה בדבר נפקותו של סעיף ההפרה וקבע, כי המדינה אינה רשאית להסתמך עליו לצורך השימוש בהודאות שנמסרו לאחר החתימה על ההסכם השני. בהקשר זה הזכיר בית המשפט, כי שאלת השימוש בסעיף ההפרה התעוררה בהקשר להודאות שנמסרו לאחר החתימה על ההסכם הראשון, אשר כלל, כזכור, סעיף הפרה זהה לזה בו עסקינן. ברם, בבג"צ 5091/03 טענה המדינה כי חרף כך שבהסכם הראשון נכלל סעיף הפרה, לא ניתן לעשות בו שימוש משום שלא ניתן יהיה להוכיח כי ההודאות שנמסרו על יסוד ההסכם הראשון ניתנו מרצון טוב וחופשי. בית המשפט קבע, כי טענתה של המדינה בהליך שלפניו מנוגדת באופן קוטבי לעמדתה העובדתית והמשפטית בבג"צ 5091/03, בלא שהיה בידה להצביע על שוני בין ההליכים. "במצב דברים זה" נקבע, "ובהיות הנאשם צד להליך בבג"צ 5091/03 אין טעם לעשות כעת, לפתע וללא הסבר, את דיני החוזים מנוף להכשרת הודאות הנאשם אשר נתקבלו בדרך פסולה. טענת המאשימה כי סעיף ההפרה בהסכם גובר על הפיתוי וההשאה הקודמים לחתימת ההסכם, לא תישמע בנסיבות הספציפיות של תיק זה" (עמ' 28 להכרעת הדין).

16.      לאחר שפרש את הנימוקים עליהם התבססה ההכרעה במשפט הזוטא, פנה בית המשפט לבחון את יתר הראיות שהצטברו נגד תורק. נקבע, כי אין באלה כדי לבסס הרשעה בעבירות הרצח, ניסיון הרצח והיזק בחומר נפיץ אשר יוחסו לו בגין חלקו בפרשת אילוז. בצד האמור נקבע, כי ראיות אלה מוכיחות את אשמתו של תורק בעבירות של ייצור והחזקת נשק ובמתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיפים 144, 144(ב)(2) ו-498 לחוק העונשין. אמנם, עבירות אלה לא יוחסו לתורק בכתב האישום שהוגש נגדו. אולם, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), ראה בית המשפט להרשיע את תורק בביצוען. זאת, לאחר שקבע, כי לתורק ניתנה הזדמנות מלאה להתגונן מפניהן, משום שהן "נבלעות" בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (עמ' 91-90 להכרעת הדין). בגין הרשעתו, נגזר על תורק עונש מאסר בן חמש עשרה שנים, מתוכן שתיים-עשרה שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.