"הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגברתו
"
(התלמוד הבבלי - מסכת יומא, דף כ"ג, ע"א)
.
רקע
מונחת בפני תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח שהוגשה בסדר דין מהיר.
רוני גורסקי (להלן:
"התובע") הינו עו"ד במקצועו. בתאריך 17.10.07 ייצג לקוח (להלן: "
הלקוח") בדיון בפני בית המשפט ברחובות (להלן: "
הדיון"). אתי מורד (להלן: "
הנתבעת") היא אשתו של מי שהיה הצד שכנגד של הלקוח בדיון בבית המשפט ברחובות.
במהלך הדיון ביקש ב"כ הצד שכנגד מביהמ"ש להעיד כעד מטעמו את הלקוח וביהמ"ש נעתר לבקשה. במהלך מתן העדות ותוך כדי שהלקוח מעיד ומשיב לשאלות ב"כ היריב, טענה הנתבעת כי התובע עושה סימנים עם אצבע לעד. הדבר נעשה באולם בית המשפט בפני כב' השופט ה. פינשטין הפרקליטים והקהל שנכח באולם.
כמשכך טען התובע כי הנתבעת פרסמה לשון הרע עליו במזיד מתוך כוונה לפגוע בו להבאיש ריחו ולהציגו כמי שפועל תוך שיבוש הליכי משפט והדחת עד. התובע הוסיף כי הנתבעת לא הייתה בעלת דין או עדה בדיון אלא ישבה בין שאר הקהל.
הנתבעת הכחישה את טענות התובע.
לשיטתה, התובע ניסה למנוע העלאתו של הלקוח להעיד ומשלא צלחה דרכו ניסה להפריע למתן עדות זו בכל דרך אפשרית. במסגרת החקירה הבחינה הנתבעת ובעלה כי התובע מסמן ללקוח סימנים לעניין תשובותיו ומשכך העירה את תשומת ליבו של בית המשפט לכך.
הנתבעת טוענת כי דבריה אמת ונאמרו באופן ספונטאני בזמן אמת כתגובה להתנהגותו של התובע, בתום לב וללא כוונה לפגוע בו אלא מתוך ניסיון לשמור על זכויותיו של בעלה שהיה צד לדיון.
נוסף לזאת, אף שבדיון עצמו לא הייתה בעלת דין או עדה, הרי שהדיון התנהל סביב שאלות שהועלו נגדה ונגד בעלה, ומשכך מהותו של הדיון נסבה גם בענייניה ולא הייתה "רק" חלק מה"קהל". כן טענה כי במהלך הדיון נכחו באולם רק הצדדים ובאי כוחם, ולא היו כלל פרקליטים נוספים או "קהל" כטענת התובע.
תביעה זו הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" ועל כן על פסק דין זה להיות מנומק בתמצית בלבד אך לאור חשיבותו הציבורית והמסר המועבר בו למתדיינים פוטנציאליים החלטתי לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי, כהוראת תקנה 214טז (ב ) לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד- 1984
דיון
לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.
עיקר בקשתו של התובע היא פיצוי בטענה כי הנתבעת פגעה בשמו הטוב ובמשלח ידו באמירה שמשמעותה כי הוא מדיח עד ומשבש הליכי משפט, בעוד שהנתבעת טוענת כי אמרה את שאמרה כדי לשמור על הזכויות הדיוניות של בעלה תוך קיום הליך הוגן נגדו בסכסוך שאף היא חלק בו ואף היא בעלת דין בו. כמו כן טענה כי לא הייתה בכוונתה לפגוע בפרנסתו ובשמו הטוב של התובע.
הצדדים כלל לא חלוקים על עצם אמירת הדברים על ידי הנתבעת. מחלוקתם היא האם דברי הנתבעת נופלים לגדר לשון הרע על מרכיבי העוולה ובהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "
החוק"). אינני סבור, כטענת התובע שהמדובר בתיק מסוג "הודאה והדחה" (וראה גם החלטתי מיום 16.11.08).
לדידי, תיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את הטענות מוטל עליו. נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81
זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589).
תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61
טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1004-1005 וכן
ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2)358, 364).
הנטל להוכיח כי אמירתה של הנתבעת במהלך הדיון נשוא התביעה נופלת תחת הוראות חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, רובץ על כתפי התובע. לדידי, לא הרים התובע נטל זה.
לשון הרע מהי ?
סעיף 1 לחוק (בפרק הפרשנות) קובע כדלהלן:
"
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד".