בנק אינו רשאי לגבות עמלת פירעון מוקדם כאשר מועד פירעון החוב הוקדם ביוזמתו

1.    1.    בשנת 1998 פתחו התובעים בבנק הנתבע (להלן: " הבנק") חשבון, ונטלו מהבנק הלוואות בסכום כולל של 2,800,000 ש"ח  כשחשבונם מסווג כחשבון אח"מ המזכה את בעליו בהנחות שונות. ביולי 2003 שולם על ידם לסילוק החוב סכום של 6,435,000 ש"ח. התובעים טוענים שהבנק גבה מהם סכומים ביתר ואף גרם להם הוצאות מיותרות ללא הצדקה, ובמרץ הוגשה על ידם נגד הבנק תובענה זו שסכומה הועמד על 636,464 ש"ח. ואלה הן בתמצית העובדות שבבסיס התובענה.

2.    2.    כספי ההלוואות שימשו בידי התובעים לסילוק הלוואות שהם נטלו בעבר מבנק לאומי לישראל בע"מ לשם בניית בית ברחוב האשל 144, הרצליה פיתוח (להלן: " הנכס"). להבטחת ההלוואות שהעמיד הבנק לתובעים נרשמה לטובתו משכנתא בלתי מוגבלת בסכום על הנכס שמאז 1993 היה מושכר לשגריר דנמרק בישראל, למטרת מגורים. 

ההלוואות הועמדו חלקן במט"ח וחלקן במטבע ישראלי, ומעת לעת הועמדו לתובעים הלוואות "און קול" לכיסוי חיובים שוטפים בגין ההלוואות. בפברואר 2000 הומר חלק מהחוב בהלוואה צמודה למדד ובמחצית השנייה של שנת 2001 מוחזר חלק מהחוב באמצעות שתי הלוואות במט"ח, אך באוגוסט 2002,  לאחר מספר חודשי משא ומתן, נחתם עם התובעים הסכם המכונה "הסדר לפירעון החוב" (להלן: " ההסכם" או " ההסדר", מצורף כנספח ד' לכתב התביעה). חוב התובעים לבנק למועד ההסדר עמד על 5,277,814 ש"ח, והם טוענים שכל תכלית ההסדר הייתה לאפשר להם לפרוע את מלוא החוב מהתמורה ממכירת הנכס במכירה חופשית, ללא מעורבות של כונס, כשמועד הפירעון הסופי של החוב הוא ה-1.4.2004, וכי את המטרה הזו ביקש ההסדר להשיג על ידי "גלגול החוב" באמצעות הלוואות גישור, עד לפירעונו הסופי במועד האמור. אציין כאן כי מעיון בהוראות ההסכם עולה שה-1.4.2004 הוא אומנם התאריך שנקבע לסילוק כל הלוואות הגישור, אך במועד ההסדר נותרו עדיין 11 תשלומים חצי שנתיים בגין ההלוואה הצמודה למדד - יתרתה הבלתי מסולקת עמדה אז על 2,098,673 ש"ח - ועל פי ההסדר היה על הבנק להעמיד בגין ההלוואה הזו הלוואות גישור אשר מכסות רק 3 תשלומי קרן כשהריבית וכל יתר התשלומים בגין ההלוואה הצמודה אמורים להיפרע " כסדרם ובמועדם". עדי הבנק, מכל מקום, לא כפרו בכך שתכלית ההסדר הייתה כפי שהוצגה על ידי התובעים.

ואומנם, הנכס נמכר על ידי התובעים ביולי 2003 במכירה חופשית שהניבה תמורה בסכום של 3,000,000$, אך היה זה לאחר שכבר בפברואר אותה שנה דרש הבנק מהתובעים את סילוק כל החוב, ובחודש אפריל פנה לממש את המשכנתא על הנכס, כשתיק המימוש בלשכת ההוצאה לפועל נפתח בגין סכום החוב במלואו והחיובים בגין אגרה ושכ"ט עו"ד מחושבים בהתאם, ומסתכמים ב-270,212 ש"ח.

וכך, משביקשו התובעים לשחרר את הנכס מהמשכנתא לצורך מכירתו, דרש הבנק לסילוק החוב סכום של 6,435,000 ש"ח. התובעים מלאו אחר הדרישה הזו במלואה, אך בה בעת הודיעו לבנק שהם משלמים את הסכום האמור תחת מחאה, ותוך שמירת זכותם לתבוע השבה של סכומים שנגבו מהם ביתר. בסמוך לאחר ביצוע התשלום האמור, פנה הבנק לבקש את סגירת תיק המימוש בלשכת ההוצאה לפועל, וגם על כך מלינים התובעים בטענה שהבנק מנע באופן כזה דיון בטענותיהם ביחס לסכומים בהם חויבו על ידי הבנק.

הבנק טוען שהוא פעל כפי שפעל משום שהתובעים הפרו את הסדר הפירעון, ואילו התובעים טוענים שהבנק עשה כל שלאל ידו כדי להכשיל את ההסדר והוא זה שהפר אותו. הם מצביעים בין היתר על כך שהבנק נמנע מלהעמיד ב-31.12.2003 את הלוואת הגישור השנייה, לטענתם בתואנת שווא שההסדר הופר על ידם, והגם שהבנק חזר בו לאחר מכן - האירוע הזה נתפש על ידם כסימן לבאות וכמעיד על גישתו חסרת תום הלב של הבנק, כלפיהם.

3.    3.    בפסקה המסיימת את סיכומיו אומר הבנק: " יצויין כי התובעים חשבו כי יוכלו למשכן את הנכס לבנק מסחרי שאינו בנק למשכנתאות תוך ניצול ציני שלו לקבלת אשראים שונים וזאת מבלי לפרוע את האשראים מכספם ומבלי לקיים את הסדר הפרעון...". סיכום דברים זה נשען ככל הנראה על תצהירו של מר גלוביץ ששימש סגן מנהל מרחב בבנק, שם הוא אומר: " עוד יצויין כי התובעים ניצלו את הנתבע בניצול גס, כאשר בתחילת פעילות החשבון יצרו רושם של אנשים אמינים, בעלי אמצעים פיננסים ורכוש נדל"ני, ולפיכך קיים פוטנציאל פעילות בנקאית רבה מעצם ההתקשרות עמם... יודגש כי הנתבע אינו משמש כבנק למשכנתאות, וניהול החשבון ע"י התובעים היה בניגוד למצגי השווא שהציגו בפני הנתבע..." (סעיף 16 לתצהירו). לא ברור לאיזה פעילות בנקאית הבנק ציפה מהתובעים ובאיזה מצגי שווא בדיוק מדובר, ועצם הצגת הבנק כמי שנשבה ונוצל כשלעצמה די תמוהה. מכל מקום, מר גלוביץ החל לטפל בעניינם של התובעים רק במהלך שנת 2000; חשבונם נפתח כאמור ב-1998, ובחקירה נגדית הוא אישר: " לא הכרתי אותם וזו לא התרשמות אישית שלי" (פרוטוקול מ-25.11.2007).  של מי כן - אין אנו יודעים. סעיף בנוסח זהה מופיע גם בתצהירו של מנהל הסניף מר גרינבלט, אבל גם הוא נכנס לתפקידו רק בנובמבר 2000. יש אפוא להצטער על כך שהעדים מטעם הבנק התפתו ליתן את ההצהרות שנתנו. מכל מקום ברור שהסיכום האמור משקף את הלך הרוח של הבנק כלפי התובעים, ואת רצונו להתנתק מהם כליל - מה שלא הובטח באמצעות ההסדר, משום שאת ההלוואה הצמודה היו התובעים אמורים להמשיך ולפרוע כסדרה, להוציא 3 תשלומי קרן חצי שנתיים שפירעונם נדחה ל-1.4.2004 באמצעות הלוואות גישור. נראה אפוא שההסדר כפי שעוצב הביא בחשבון גם את האפשרות שהפירעונות ב-1.4.2004 לא ימומנו בהכרח ממכירת הנכס, וכי ההחזרים השוטפים בגין ההלוואה הצמודה יכול שימומנו דווקא מהמשך השכרתו. ואכן, מדברי התובע בשיחה עם מר תושיה, אז מנהל הסניף שבו נוהל חשבונם של התובעים - השיחה הוקלטה ותומללה - עולה ששתי האפשרויות עמדו לנגד עיני הצדדים לעת עשיית ההסדר (נספח י' לתצהיר התובעים, תמליל מס' 8, עמ' 3). 

4.    4.    טרם שאפנה לטענות הצדדים אני מבקשת להעיר:

סכום התביעה הוא 636,464 ש"ח והוא מורכב מחיובים בתיק ההוצאה לפועל שלמועד הגשת התביעה עומדים על 289,737 ש"ח, ומחיובי יתר לפי "דו"ח שגיא" בסכום של 324,812 ש"ח שלמועד הגשת התביעה עומדים על 346,727 ש"ח. מה שמכונה דו"ח שגיא, הוא חישוב שנעשה על ידי  מר גיא אורן מחברת שגיא, חישובי ריבית (2000) בע"מ, אשר מצורף כנספח כב' לכתב התביעה. לפי האמור בנספח זה, החישוב האמור נעשה על סמך  בדיקה מדגמית.

לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעים, כבר מצורפת חוות דעת של מר אורן, ובהסתמך עליה נטען שם  שחיובי היתר מסתכמים למועד הגשת התביעה ב-631,938 ש"ח - סכום העולה על כפל הסכום שברכיב זה לפי כתב התביעה, מה שמוסבר בתצהיר בכך שהבנק השלים את המצאת המסמכים שחסרו לתובעים בתחילת הדרך. כן עולה מהתצהיר שלסכום האמור יש לצרף את החיובים בתיק ההוצאה לפועל וכן חיובי יתר בגין ריבית חריגה (בשל אי העמדת הלוואות "און קול") שלמועד הגשת התביעה מסתכמים ב-134,581.79 ש"ח. זוהי הצגה מוטעית של הנתונים משום שמחוות דעתו של מר אורן עולה שהסכום של 631,938 ש"ח הוא תוצאה של שחזור חשבונם של התובעים כשלצורך השיחזור, חיובי היתר בגין תיק ההוצאה לפועל בוטלו והוצאו מהחשבון.

ואכן, בסיכומיהם מבקשים התובעים לחייב את הבנק בהשבת סכומם של שני רכיבים בלבד: 631,938 ש"ח ו-134,581.79 ש"ח, אלא שהצירוף של שני אלה עולה על סכום התביעה שתיקונו לא התבקש,  ונראה שהצירוף הזה כשלעצמו מוטעה משום שמחוות דעתו של מר אורן עולה שבסכום של 631,938 ש"ח כבר כלולים חיובי יתר בגין ריבית (ראה החישובים בנספחים ג' ו-ד' לחוות דעתו). ועתה לטענות הצדדים כסדרן.

5.    5.    התובעים טוענים שעומדת להם הזכות לתבוע השבת סכומים בשל גביית יתר גם בגין התקופה שלפני ההסדר, וטעמם הוא: חשבון התובעים סווג מעת פתיחתו כחשבון אח"מ, ועם סיווג שכזה הם היו זכאים להנחה בשיעורי הריבית- הטבה שממנה הם נהנו רק בחלק מהתקופה. לחלופין טוענים הם שעל פי סיכום עם הבנק, היה עליו להעמיד לרשותם הלוואות "און קול" ולחייב את יתרות החובה בריבית הנהוגה בהלוואות כאלה - ריבית בשיעור הפריים + 1.5, אך הבנק נהג בחוסר עקביות - לעיתים העמיד הלוואות "און קול" ולעיתים התעלם מהסיכום עמו וחייב את חשבונם בריבית חריגה. לפי חישובם של התובעים, בהסתמך על חוות דעתו של מר אורן - אילו חושבה הריבית לפי השיעורים המופחתים הנהוגים בחשבון אח"מ, חיובי הריבית בחשבונם היו פוחתים בסכום של 116,721.87 ש"ח (ולמועד הגשת התביעה - בסכום של 124,300.42 ש"ח), ואילו חושבה הריבית לפי השיעורים הנהוגים בהלוואות "און קול" - חיובי הריבית בחשבונם היו פוחתים ב-126,376.39 ש"ח (ולמועד הגשת התביעה  - בסכום של 134,581.79 ש"ח).

התובעים מכירים אומנם בכך שבמסגרת ההסדר הם אשרו את סכום חובם לבנק למועד עריכת ההסדר, וכן אשרו שההסדר נעשה מצדם לאחר " משא ומתן, שיקול דעת ובדיקה יסודית ומקצועית שערכנו מכל הבחינות" וכי הם מוותרים על כל טענות כלפי הבנק " בכל הקשור והנוגע לחובנו לבנק ולחובות שולמית לבנק, לרבות בעניין טענות הנוגעות לפעולות בני"ע, ריבית וכל חיוב ו/או זיכוי..." (סעיף 8 להסדר), אך לטענתם חל במקרה זה הסייג שבסעיף 9 להסכם לפיו " האמור בסעיף 8 לעיל לא יחול על כל חיוב יתר ו/או פעולה שבמקורם בטעות".

6.    6.    הבנק טוען שאין מדובר בחיובי יתר שמקורם בטעות וכי התובעים מנועים מכוח סעיף 8 להסדר לתבוע השבה של סכומים שנגבו מהם בתקופה שקדמה להסדר. לגישת הבנק, המילה "טעות" שבסעיף 9 הנ"ל צריכה להתפרש בצמצום כמכוונת לטעות חישובית בלבד, ואין היא מתפרשת על חיובים שהתובעים רואים בהם "חיובי יתר" משום שהם סבורים שהבנק הפר את הסיכומים עמם. כן טוען הבנק שבמה שנוגע לריבית מופחתת בשל סיווג החשבון כחשבון אח"מ - חישוביו של מר אורן אינם יכולים לעמוד הן משום שהסיווג הזה בוטל על ידי הבנק ב-17.3.03 בעוד שחישוביו מתייחסים לכל תקופת החשבון היינו, מעת פתיחתו ועד ל-30.9.03 שהוא היום האחרון לרבעון שבמהלכו סולק כל החוב לבנק, והן משום שחשבון אח"מ מחויב בריבית מופחתת רק כאשר מוקצית מסגרת אשראי בחשבון, ואילו לתובעים לא הוקצו מסגרות אשראי רציפות בתקופה שקדמה להסדר, ואשר לתקופה שלאחר ההסדר - התובעים בכלל היו אמורים לנהל את החשבון כחשבון קרדיטורי ביתרות זכות בלבד כאמור בסעיף 6.6.4 להסדר.

בשאלה העקרונית - תחום התפרשותה של "הטעות" לפי סעיף 9 מקשים התובעים: כיצד יתכן שמה שמקורו בהפרה הוא מחוץ "לטעות" ונכנס לתחום ההשתק, שמקים סעיף 8 להסדר, במיוחד כך לנוכח הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, שבסעיף 17 שלו קובע כי " הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד".

7.    7.    אני סבורה שבסוגיה זו, על אף מה שנראה לכאורה מוקשה - יש לקבל את טענת הבנק שהסייג הקבוע בסעיף 9 להסדר מכוון לטעות כפשוטה, ושבשני הנושאים בהם מתמקדים התובעים, אין לו תחולה. ורק כדי להעמיד דברים על מכונם - הוויכוח ביחס לחיובי הריבית בתקופה שקדמה להסדר נסב על סכום של כ-13,000 ש"ח - כך עולה מחוות דעתו של מר אורן משום שלפיה, חישוב שמביא " לידי ביטוי את הנזק שנגרם בחשבון מיום עריכת הסדר החוב בלבד, ואינו כולל את הפרשי הריבית כתוצאה מחיוב ריבית ביתר ממועד פתיחת החשבון ועד למועד עריכת הסדר החוב" מתבטא בסכום של 580,575 ש"ח (סעיף 6.7), ואילו חישוב שכן כולל את הפרשי הריבית הללו מתבטא בסכום של 593,409.27 ש"ח (סעיף 6.6).

מכל מקום, ברי שלא היה בכוונת הצדדים להסדר לעקר את הוראות סעיף 8 באמצעות הסייג שבסעיף 9 להסדר. הצדדים, בדיוק כפי שכתוב בהסכם, ניהלו משא ומתן וגבשו ביניהם הסדר שבבסיסו הסכמה לגבי גובה החוב, והתובעים אינם יכולים ליהנות מכל העולמות - גם לדרוש השבת סכומים שלטענתם נגבו מהם ביתר משום שאילו קוים ההסדר הם לא היו מחויבים בסכומים הללו, וגם לקעקע את הבסיס שעליו מושתת ההסדר, והוא מושתת קודם כל על הסכמה ביחס לגובה החוב. אותן הוראות בהסדר אשר מקימות מחסום מפני טענות ביחס לגובה החוב משקפות ציפייה סבירה של מעצבי ההסדר שטענות כאלה ככל שאין מקורן בטעות כפשוטה - יועלו לפני שההסדר גובש ולא לאחר מכן, מה גם שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח שבכלל מדובר בטעות יהא מקורה אשר יהא.

8.    8.    לעניין שיעורי הריבית בחשבונות אח"מ - התובעים סבורים שהודעות הריבית שפורסמו על ידי הבנק מטעות, וכפי שהן מנוסחות, עולה מהן ששיעורי הריבית המדורגים בחשבונות מסוג זה אינם מותנים כלל בקיומן של מסגרות אשראי, כפי שטוען הבנק, כי אם בגובה יתרות החובה בפועל. ואומנם, אפשר שניתן היה להציג את הדברים בהודעות הריבית באורח מוצלח יותר, אך מעצם העובדה שגם ביחס לחשבון אח"מ קבועה בהודעה "תוספת ריבית על חריגה" עולה שכשהבנק מודיע על שיעור ריבית מסוים לאשראי "עד 40,000 ש"ח" ועל שיעור ריבית אחר לאשראי "מעל 40,000", מדובר בשיעורי ריבית על האשראי המאושר שבמסגרת שאם לא כן - לא היה מקום לקבוע תוספת ריבית על חריגה. גם לא נראה לי שהתובעים הוטעו על ידי ההודעות הללו, מאחר שהם חתמו גם על בקשות להקצאת אשראי לתקופות מסוימות ובאלה צוינו שיעורי ריבית, אשר תואמים את השיעורים המופחתים בחשבונות אח"מ כפי שהם מופיעים בהודעות הריבית של הבנק (ראה: 2 בקשות להקצאת אשראי, נספח 10 לחוות דעתו של רו"ח אביאור הלוי, מטעם הבנק, והודעות ריבית בתקופה הרלבנטית - נספח א' 1 לדו"ח שגיא). ההנחה הסבירה אפוא היא שהתובעים ידעו שכדי ליהנות מההטבות בשיעורי הריבית, עליהם לבקש מסגרת אשראי לחשבונם. זאת ועוד, אם אכן סוכם מראש על העמדת הלוואות "און קול" כפי שטוענים התובעים, כי אז במה שנוגע לשיעורי הריבית - לסיווג "אח"מ" לא הייתה כל משמעות לגבי דידם. מכל מקום, הבנק טוען כאמור, שהסיווג "אח"מ" כשלעצמו עדיין אינו מזכה את בעל החשבון בשיעורי  ריבית מופחתים כל עוד לא הוקצתה מסגרת אשראי לחשבון, והטענה הזו נתמכת בעדותו של מר אורן שבחקירתו אישר שכך אכן נוהג הבנק כלפי כלל לקוחותיו: " ראיתי יומני ריבית שבנק דיסקונט מספק ללקוחותיו ונוכחתי לדעת מיומנים אלה שכאשר הבנק אינו מקצה מסגרת אשראי הוא מקצה באופן סמלי מסגרת של שקל בחשבון אח"מ ויחד עם זאת הוא מחייב בריבית על פי הריבית בחשבון פרטי רגיל" (פרוטוקול מ-21.11.2007, עמ' 6). ברור אם כן, שהעובדה שחשבונם של התובעים חויב בריבית רגילה, כשלא הועמדה בו מסגרת אשראי - אינה תולדה של טעות. אפשר היה לכאורה לדבר על טעות אילו חויב החשבון בריבית רגילה גם כשהוקצתה בו מסגרת אשראי. אלא שכזאת לא נטען וממילא לא הוכח, ולמרות מה שהתובעים טוענים בסיכומיהם - זהו בדיוק ההיגיון שהנחה את מר גלוביץ, בחקירתו. הוא נשאל: " נניח שהתובע צודק בטענתו שהוא היה זכאי לריבית של חשבון אח"מ... והבנק למרות הסיכום הזה לא נתן לו את הריבית הזו...?" ועל כך השיב מר גלוביץ: " אם והיתה כזו התחייבות של הבנק לתת אשראי און קול ריבית אח"מ והבנק לא עמד בזה החיוב הבסיס שיתבטא בחשבון הלקוח מקורו בטעות" (פרוטוקול מ-25.11.2007, עמ' 20).

אשר לטענה שהסיכום עם הבנק מלכתחילה היה שלתובעים יועמדו באורח רציף הלוואות "און קול" בריבית פריים + 1.5%" - הסיכום הנטען נעשה לדברי התובע עם מר עצמון ברכה, מי ששימש מנהל הסניף בעת פתיחת החשבון, אך הלה לא הוזמן לעדות על ידי התובעים, ושמו אף לא עלה בתצהיר עדות ראשית מטעמם. זאת ואף זאת, הבנק הציג שתי בקשות להקצאת אשראי שנחתמו על ידי התובע ושם הריבית המוסכמת הייתה פריים + 1.7% ופריים + 1.8%, מה שהוסבר על ידי התובע כך: " באותה תקופה ביקשו ממני לחתום בבנק על מסמכים ואני חתמתי, ואיני זוכר את הריבית שהיתה שם" (פרוטוקול מ-21.11.2007). הבנק אם כן, לא ראה עצמו מחויב לשיעור הריבית הנטען על ידי התובע, והתובע מצדו לא מחה על כך בזמן אמת. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שאת הדרישה להחזר חיובי ריבית בגין התקופה שקדמה להסדר - אין לקבל.