פתח דבר
בתובענה שלפניי טוענת התובעת, חברת מחסני חשמל בע"מ (בפירוק), כי הנתבע, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר בו התנהל חשבונה, אחראי להתמוטטותה ולפירוקה. זאת, לטענתה, עקב התנהלותו הקלוקלת בחשבונה, והחלטתו, ללא התראה, על סגירה מיידית של מסגרת האשראי שעמדה לרשותה.
הצדדים לתביעה
התובעת, חברת מחסני חשמל בע"מ (בפירוק) (להלן: "
התובעת" או "
החברה"), הינה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1990, והחלה בהליכי פירוק בשנת 1992. החברה הפעילה חנויות למכירת מוצרי חשמל.
הנתבע, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "
הנתבע" או "
הבנק"), הינו תאגיד בנקאי. החברה ניהלה את ענייניה הכספיים מול אחד מסניפי הבנק, סניף רמת השרון (להלן: "
הסניף").
בפתח הדברים אציין, כי התביעה דנן הוגשה על ידי מפרק החברה, עו"ד יונתן בך ז"ל. במהלך ניהול ההליכים נפטר עו"ד בך, ומשרדו ביקש את הפסקת התובענה עד שימונה מפרק אחר. ב"כ הבנק, עו"ד מויאל, נתן את הסכמתו להפסקת התובענה, והבקשה אושרה בהחלטתי מיום 8.9.05.
ברם, משביקשה התובעת לחדש את ההליכים בתביעה מהמקום בו הופסקו, כשעו"ד טננבוים ביום 30.10.05 מונה כמנהל מיוחד לצורך ניהול התביעה בתיק זה, התנגד לכך ב"כ הבנק וטען כי על התובעת להגיש תביעה חדשה, וכי על התובעת לעמוד בתנאים שונים, בין היתר - תשלום אגרת בית המשפט מבראשית. התנגדות הבנק נדחתה בהחלטתי מיום 6.12.05 (בש"א 25246/05), והבקשה לחידוש ההליכים אושרה.
הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אולם בקשתו נדחתה (רע"א 11849/05 מיום 11.6.05.
תיאור העובדות וטענות התובעת
בסמוך לאחר היווסדה של התובעת, החל מאוקטובר 1990 ועד אמצע יולי 1991, בוצעה כל הפעילות העסקית שלה באמצעות הבנק, בעיקר על בסיס מזומן ויתרות זכות. עם חלוף הזמן, גדלו מכירותיה של החברה, ואופן פעילותה בחשבון הבנק שלה - השתנה בהתאם.
בתקופה שבין אמצע יולי 1991 ועד פברואר 1992, נעשה כל ניהול הכספים של החברה (תקבולים והוצאות) באמצעות הבנק, תוך הרחבת מסגרת האשראי מעת לעת.
לטענת התובעת, בשלב זה שכנע מנהל סניף הבנק עימו עבדה החברה את החברה לשנות את מתכונת הפעילות של החברה, ולבצע את הפעילות העסקית שלה באמצעות יצירת מסגרת אשראי והגדלתה, ובכפוף לשעבוד שוברי האשראי של לקוחות החברה, קרי שעבוד זכויותיה של החברה לקבלת כספים מחברות האשראי - לבנק.
עם חלוף הזמן והגידול במכירות החברה, כך טוענת החברה, נדרשו לה מסגרות אשראי גדולות יותר ומשתנות. או אז הציע לה מנהל הסניף, מר ציון דנינו (להלן: "
דנינו"), לבנות עבור החברה מסגרת אשראי הבנויה ממסגרת חח"ד, הלוואות On Call (הלוואות שניתן לדרוש את פרעונן באופן מיידי) ומכרז מוניטרי. לטענת החברה, הבנק לא השכיל להסדיר לחברה מסגרת אשראי יציבה וקבועה, אלא העמיד לחברה אשראים זמניים, שלא התאימו לצרכיה.
בסוף שנת 1991, ביקשה החברה, בעצה אחת עם מנהל הסניף, להסדיר את מסגרת האשראי של החברה בבנק, כך שתועמד לה מסגרת ארוכת טווח, על סך של שני מיליון ש"ח. בעקבות הבקשה, ופגישה שנערכה בין מנהלי החברה לבין מנהלת האיזור של הבנק, ניתנה ביום 29.1.92 חוות דעת מטעם מנהלת האיזור, אשר הבהירה כי מצבה הכלכלי של החברה איתן, והמליצה על מתן מסגרת האשראי.
לטענת התובעת, ימים ספורים לאחר קבלת חוות הדעת החיובית על החברה, וחרף ההמלצה להעמיד לה מסגרת אשראי כבקשתה, החליטה ההנהלה הראשית של הבנק, ובפרט מר דוד אולמר, מנהל אגף האשראי בבנק (להלן: "
אולמר"), לדחות את הבקשה למסגרת האשראי עד לקבלת דו"ח חקירת יכולת על החברה ובעליה.
ביום 5.2.92 הודיע אולמר לסניף הבנק בו מתנהל חשבון החברה, כי יש לבצע פרעון האשראי של החברה ואי חידוש של מסגרות האשראי. לטענת התובעת, החלטה זו משמעותה למעשה חיסול חשבונה של החברה, והיא היתה הראשונה בשרשרת של החלטות שהתקבלו על ידי הבנק בתקופת זמן של חודש בלבד, ואשר הובילו לבסוף לפירוקה של החברה.
למרות החלטות אלו, ביום 25.2.92, לאחר פגישה נוספת בין מנהלי החברה וההנהלה הראשית של הבנק, החליט הבנק על העמדת מסגרת אשראי על סך של 1,400,000 ש"ח, תוך הבטחה כי היא תורחב בהמשך. ברם, ביום 4.3.92 הבנק הודיע לחברה כי איננו מכבד שיקים של החברה, וביום 8.3.92 הודיע הבנק לחברה על סגירה מיידית של מסגרת האשראי שעמדה לרשותה.
לטענת התובעת, מרגע שפשטה השמועה על סגירתה המיידית של מסגרת האשראי, ניסו ספקיה של החברה להוציא סחורות ממחסני החברה. כתוצאה מהאמור, בלית ברירה, הגישה החברה בקשה לפירוקה.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי בתוך תקופת זמן של חודש בלבד, קיבלה ההנהלה הראשית של הבנק, חרף חוות הדעת החיוביות של הסניף עימו עבדה החברה, החלטות לא סבירות שנעשו בזדון ובקנוניה, ולכל הפחות בשרירות וברשלנות רבתי. לטענתה, אף אם היתה סיבה המצדיקה את