הכנסת יד לחצר על מנת ללטף כלב- התגרות המביאה להפחתת פיצויים בגין נשיכה

השופט י' צבן

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' ס.נ. השופט כ. מוסק) מיום 24.8.2008, לפיו נקבעה אחריות המערערים לגבי נשיכה שנגרמה למשיבה על ידי כלבו של המערער מס' 1, ונפסקו למשיבה פיצויים בסך בסך 1.7 מיליון ש"ח והוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 340,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הטלת האחריות על המערערים וגובה הפיצויים. המשיבה, המערערת שכנגד, קובלת על מיעוט הפיצוי.

1.         אלה עיקר הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, שעיקרם מבוסס על מתן אמון בעדות המשיבה והוריה.

א.         הורי המשיבה ביקרו בבית המערער מתוך עניין לרכשו. למערער היה כלב דלמטי. במהלך ביקור זה ליטפה אם המשיבה את הכלב. ביום 2.11.2003 חזרו ההורים לראות את הבית פעם נוספת, והפעם נלוותה אליהם המערערת, ילידת 1980, סטודנטית. ביקור זה לא תואם עם המערער ששהה בחו"ל.

ב.         המשיבה והוריה  התבוננו בבית מחוץ לחצר המגודרת. הכלב, שהיה בחצר, ניגש לשער הסגור, התרומם ונעמד עם רגליו הקדמיות על השער. הכלב נראה ידידותי ולא נבח. אם המשיבה ליטפה הכלב ולאחר מכן  ליטפה אותו המשיבה.

השופט קמא קבע, כי לא היה חשש שהכלב יתקוף ולא הייתה סיבה מצד המשיבה והוריה שלא ללטף הכלב, בפרט לאחר שההורים ראו את הכלב  בביקורם הראשון.

ג.          גובה השער איפשר לכלב לעמוד בחצר, כאשר כפות רגליו וראשו עוברים את גובה השער, דבר שאיפשר לעומד מחוץ לשער ללטף הכלב. לעמדת בית משפט קמא, בכך יצר המערער מצג כי הכלב יכול ליצור מגע חופשי עם העוברים והשבים.

ד.         לאחר שהאם סיימה ללטף את הכלב פנתה לכיוון מכוניתם, המשיכה המשיבה ללטף הכלב אשר לפתע תקף ונשך אותה באופן חמור בפנים וגם ביד.

ה.         המשיבה העידה, כי לא עשתה דבר חריג כלשהו ובית משפט קמא קבע, כי סיבת התקיפה לא ידועה.

ו.          גובה הגדר היה 120 ס"מ וגובהה של המשיבה 167 ס"מ. בית משפט קמא קבע כי הכלב עמד כשראשו מעל הגדר וכי למעשה לא היה פער ממשי בין גובה הכלב לבין ראשה של המשיבה, שלא הייתה זקופה אלא התכופפה לכיוון הכלב כאשר ליטפה אותו.

ז.          המערער העיד כי אף שהכלב היה ידידותי כלפי זרים בתוך הבית, הרי כאשר היה בחצר זה היה "סיפור אחר". קרי, הכלב שינה את התנהגותו כאשר היה בחצר ושמר על הבית.

ח.         עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיבה לא חדרה לתחום החצר ולא נקטה פעולה מאיימת שמטרתה להיכנס לחצר. מצד שני, המערער לא הוכיח כדבעי את טענתו, כי היה שלט אזהרה על הגדר.

2.                     סימן ד1 לפקודת הנזיקין נסוב על "היזק על-ידי כלב". סעיף 41א' לפקודה  קובע:

" בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על-ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות של הבעלים".

סעיף 41ב' קובע:

" בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה: (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;   (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

על מסד ממצאיו העובדתיים, קבע בית משפט קמא, כי המערערים לא הוכיחו קיום אחת ההגנות, שכן נגיעה בשער הבית אינה מהווה הסגת מאחר שאין בה אלמנט חדירה של ממש למקרקעין. כ"כ התנהגות המשיבה (ואמה) אינה מהווה התגרות בכלב, שכן כל שעשו היה ללטפו באופן רגיל. החוק קבע אחריות של בעל הכלב אשר מצידו לא הוכיח אחת ההגנות. לפיכך קבע בית משפט קמא כי המערער חב כלפי המשיבה. עוד הסיק בית המשפט כי המערער התרשל בכך שלא בנה גדר בגובה מספיק שתמנע מגע בין הכלב השומר על הבית לבין עוברי הדרך.

3.         גם טענה לעניין אשם תורם  נדחתה על-ידי בית משפט קמא, משצויין כי בהעדר גדר בגובה מספיק ונוכח העובדה שהכלב לא הראה סימני תוקפנות, המשיבה לא יכלה לצפות שהכלב יתקוף. עוד נקבע, כי גם מבחינה מוסרית אין להטיל אחריות על מי שניגש בתום לב ללטף כלב.

4.         באשר לנזקים: המשיבה נפגעה  בעיקר בפניה ועברה סדרה של ניתוחים פלסטיים בארה"ב לשחזור הפנים והאף. בהסתמך על חוות דעת של שני הצדדים וחקירות הרופאים, קבע בית המשפט כי למשיבה נותרה נכות בשיעור 15% בגין צלקות בפנים, 5% בגין צלקות בגוף ו-20% נכות בגין הפרעת נשימה. עוד נקבעה נכות נפשית בשיעור 20% לצמיתות. בסה"כ הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת  על 48.5%, והנכות התפקודית הועמדה על-ידי בית המשפט על שיעור של 30%.