נהג שנפל לבור בדרך חזרה לרכב לאחר שהסיר מכשול בדרך לא נפגע ב"תאונות דרכים"

ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) בתיק אזרחי 4917/05, מיום 21.10.07.

השופטת יעל וילנר:

1.         נהג שיצא מרכבו על מנת להסיר מכשול בדרך, ובדרכו חזרה לרכבו, נפגע כתוצאה מנפילה לבור - האם אירוע זה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים").

זו השאלה העיקרית המונחת בפנינו בערעור זה.

2.         העובדות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא ואשר אינן שנויות במחלוקת:

ביום 19.01.04 נהג המשיב מס' 1 (להלן: "הנהג") ברכבו שהיה מבוטח אצל המערערת.

במהלך נסיעתו, הבחין הנהג במשטחי עץ ופח שהיו מונחים במרכז הצומת שלפניו ואשר מנעו מעבר כלי רכב. הנהג העמיד את רכבו בצד הדרך, ירד ממנו כשמנועו ממשיך לפעול  ודלת הנהג פתוחה, התרחק מרחק שבעה עד עשרה מטר על מנת להסיר את המכשול ולהמשיך בנסיעה. לאחר שסילק את המכשול והתכוון לשוב לרכב כדי להמשיך בנסיעה, הוא נפל לפתע לתוך בור שעומקו כשני מטרים ואשר שימש את חברת בזק (המשיבה מס' 2) או את חברת הכבלים "הוט" (המשיבה מס' 3). מרגע ירידת הנהג מהרכב עד לנפילתו לתוך הבור, חלפו כחמש דקות (להלן: "התאונה").

3.         המערערת טענה בבית משפט קמא כי האירוע אינו בא בגדרה של הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. לטענתה, האירוע אינו מהווה "שימוש ברכב מנועי". כן טענה המערערת כי לא מתקיים במקרה דנן קשר סיבתי משפטי.

מנגד, הנהג והמשיבות טענו כי הנפילה לבור לאחר הסרת המכשול מהדרך, מהווה חלק אינטגראלי מה"שימוש ברכב", ופעולות הנהג נועדו על מנת לאפשר את הנסיעה והיו חיוניות להמשכתה. לפיכך, לטענתם, נופל האירוע בגדר "תאונת דרכים".

פסק דינו של בית משפט קמא

4.         בית משפט קמא השיב בחיוב לשאלה האם נסיבות אירוע התאונה נכנסות בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים. בית המשפט הסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 554/89 מדינת ישראל נגד עיסא אלראהב פד"י מה(2), 338, 343  ניתן ביום 28.2.91 (להלן: "הלכת אלראהב"), לפיה, אם המצאות הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש ברכב, כי אז הפגיעה תחשב כנגרמה עקב השימוש ברכב.

בית משפט קמא קבע כי במקרה דנן, התרחק הנהג מהרכב על מנת לסלק מכשול אשר מנע את המשך נסיעתו. פעולה זו, לדעת בית משפט קמא, קשורה בטבורה לשימוש שעשה הנהג כנוהג ברכב ולפיכך מהווה התאונה בה נפגע - נפילתו לבור בעת שהיה בדרכו לרכב לצורך המשכת הנסיעה - תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים. ממילא, נקבע כי על המערערת כמבטחת הרכב, החובה לפצות את הנהג בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטייה של התאונה. התביעה נגד משיבות 2 ו- 3 נדחתה.

על החלטה זו מונח הערעור שבפנינו.

הערעור

5.         בערעור חוזרים הצדדים על טיעוניהם כפי שטענו בבית משפט קמא. המערערת מוסיפה וטוענת כי טעה בית משפט קמא שעה שקבע כי המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת הקשר הסיבתי בלבד. לטענתה, אף שקיימת מחלוקת גם בשאלת הקשר הסיבתי, הרי שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים עניינה דווקא בשאלה האם בעת התאונה ביצע התובע "שימוש" ברכב. לטענתה, לשאלה זו אין כל התייחסות בהחלטת בית משפט קמא. המערערת  חוזרות וטוענת כי בעת התאונה התובע לא "השתמש" ברכב במובן חוק הפיצויים, ונפילתו לבור, אשר אירעה כחמש דקות לאחר שעזב את הרכב, אינה מהווה "שימוש ברכב מנועי". המערערת מוסיפה וטוענת כי קביעת בית משפט קמא בנוגע לקיומו של קשר סיבתי מוטעית. לטענתה, על אף שקיים קשר סיבתי עובדתי בין הנסיעה לבין הפגיעה, הרי שלא התקיים הקשר הסיבתי המשפטי בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין זה. המערערת מדגישה כי בית משפט קמא כלל לא דן בקיומו של הקשר הסיבתי המשפטי.

6.         המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית משפט קמא וטוענים כי לא נפל בה כל פגם. לטענתם, האירוע הנדון מהווה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים וכי בעת התאונה ביצע הנהג "שימוש ברכב מנועי". לטענתם, ירידת הנהג מהרכב על מנת להסיר את המכשול כדי להמשיך בנסיעתו, קשורה בטבורה לשימוש ברכב ומהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה. המשיבים מסתמכים על הלכת אלראהב וכן מפנים למספר פסקי דין של הערכאות הדיוניות, התומכים לטענתם, בגישתם. כן טוענים המשיבים כי במקרה דנן, מתקיים הן הקשר הסיבתי העובדתי והן המשפטי, בין השימוש ברכב לבין התאונה.

דיון

7.         אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.

נדמה כי המקרה הנדון ממחיש משהו את דבריו היפים של כב' השופט חשין כי: