סמכות בית הדין להטיל הגבלות שאינן מפורשות בחוק על סרבן גט הנמצא במאסר

שבע שנים רעות יושב בעל סרבן-גט בכלא במאסר-כפיה. הבעל אוטם אוזניו משמוע בקול מורים שקבעו כי הוא חייב ליתן גט לאשתו, וכי יש לכפותו על כך. הבעל ישב בבידוד מספר רב של פעמים והוטלו עליו כל ההגבלות האפשריות המפורשות בחוק - הכל ללא הועיל. הבעל ממשיך לתת כתף סוררת, מאמץ את ליבו ואינו שועה לתחנוני האשה לשחררה בגט פיטורין כדמו"י. שבע שנים מרות חלפו על האשה, בנוסף לשנות ההתדיינות שקדמו לפסק הדין, ועדיין אין רואים אור בקצה המנהרה. כלום מוסמך בית הדין להטיל על הבעל הגבלות שאינן מפורשות בחוק החרות, כדי להוסיף וללחוץ על הבעל לתת גט: האם רשאי בית הדין למנוע מן הבעל אוכל בכשרות מהודרת? האם רשאי בית הדין שלא להידרש לבקשות הבעל להסדיר את ביקורי ילדיו הקטינים בבית הכלא? זאת הסוגיה שנדון בה בפסק דין זה.

ואלו העובדות: בני הזוג נישאו זה לזו פעמיים. בפעם הראשונה נישאו בנישואים אזרחיים בברית המועצות בשנת 1983. מנישואים אלו נולד לבני הזוג בנם הבכור שהוא כיום כבן 24 שנים. הם התגרשו אזרחית בשנת 1987. בעת נישואין וגירושין אלה, לא היתה האשה יהודיה. בשנת 1989 עלה הבעל לישראל, חזר בתשובה והצטרף לחסידות חב"ד. האשה התגיירה ביום כ"א מנחם-אב תש"ן בעיר קייב אשר באוקראינה, בבית דין בראשות הרב יעקב בלייך. לאחר גיורה עלתה האשה לישראל, וכאן התגייר הבן שנולד בבריה"מ. בשנת 1991 או בסמוך לכך התחתנו בני הזוג בישראל כדמו"י. מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה בנים, שהינם כיום בגילאים 16, 13 ו-11. בנוסף הסתיים אחד ההריונות של האשה בהפלה בעת היותה בחודש התשיעי להריונה. הצדדים ניהלו אורח חיים חרדי והקטינים מתחנכים כיום במוסדות לימוד דתיים.

מתיקי בית הדין הרבני האזורי בירושלים עולה, כי חיי הצדדים היו קשים ומרים. האשה טענה לאלימות קשה במיוחד בשני מקרים. לדבריה, הבעל נהג לאיים עליה ברצח ובהכנסתה ל"בית משוגעים". נגד הבעל הוצא צו הגנה. הבעל נהג להיעדר מן הבית לעתים מזומנות לתקופות שונות והחליף את עבודתו מדי פעם. היתה מעורבות של המשטרה עקב האלימות, והאשה טוענת כי המשטרה הזהירה את הבעל מפני הישנות האלימות. הבעל הודה כי הכה את האשה אך טען שעשה זאת כהגנה עצמית "כי היא הרביצה לי". הוא טען כי האשה "גיורת מזויפת" וזונה. לדבריו, יש לו חששות שהילד הבכור והילד הקטן אינם ממנו, ודרש לערוך בדיקת רקמות.

ביום ט"ו תמוז תשנ"ט (29.6.99) החליט בית הדין האזורי כי "על הבעל לתת גט מיד לאשתו", והטיל על ב"כ הצדדים לנהל מו"מ ולהגיע להסכם גירושין סופי.

בדיון שהתקיים ביום י"ב טבת תש"ס (12.12.99) טען הבעל כי האשה מתרועעת עם גבר זר בשעות שהן לפנות בוקר, וכי היא גנבה ממנו כספים. לשאלת בית הדין "האם אתה רוצה אותה?", השיב הבעל: "אני רוצה אותה בקבר"(!). בהמשך אמר הבעל: "האשה היכתה אותי בהכאות רצח ואני גם, וזה היה הגנה עצמית". כאשר האשה חזרה ואמרה כי הרביץ לה פעמיים, גם כשהייתה בהריון, השיב הבעל: "מה שהרבצתי לה כי אני לא רציתי שאמא שלה תבוא". בסיומו של הדיון הודיע בית הדין לבעל, כמופיע בפרוטוקול: "אנו מחייבים אותך בגט עקב זה שאתה אומר שהגיור מזוייף וזה שאמרת שאתה רוצה לראות אותה בקבר". בפסק הדין שניתן בסיום הדיון החליט בית הדין, כי אם הבעל לא יתן גט תוך 30 יום, "ביה"ד ידון בסנקציות כולל אפשרות מאסר".

ביום 19.6.01 ציין בית הדין כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ-3 שבועות, מתוך תקוה "שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה". בחודשים שלאחר מכן האריך בית הדין את המאסר מדיון לדיון, תוך שבדיונים ניסה בית הדין לשכנע את הבעל לתת גט. ביום י"ג חשון תשס"ב (30.10.01) פסק בית הדין לבעל שנת מאסר, והורה על הבאתו לדיון כעבור כחודש וחצי, על מנת לדון בבקשה להכנסתו לצינוק. עוד החליט בית הדין בו ביום, כי יש להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, ולמנוע ממנו לעלות לתורה ולצרפו למנין בבית הסוהר ובכל מקום.

ראוי לציין כי אף שהבעל היה מיוצג, לא הוגש כל ערעור שהוא על פסקי הדין לגירושין ועל צווי המאסר שהוטלו עליו מפעם לפעם.

ביום 13.11.02 הגיש הבעל באמצעות ב"כ דאז תביעה לקביעת הסדרי ראיה לקטינים. בסיומו של דיון שהתקיים ביום כ"ד טבת תשס"ג (29.12.02), איפשר בית הדין לאב לראות את ילדיו פעם בשבוע לשעה בפיקוח של עובדת סוציאלית, וציוה על שירותי הרווחה לבדוק את נושא הסדרי הראיה.

בדיון שהתקיים ביום כ"ד שבט תשס"ג (27.1.03) ביקשה ב"כ האשה לבדוק אם ניתן לפסול את הקידושין של בני הזוג, מאחר ולדברי האשה היא קנתה את טבעת הקידושין מכספה ולא מכספו של הבעל. לאחר בירור נסיבות הקידושין דחה בית הדין את דברי האשה ופסק כי הקידושין נערכו כדין. לא הוגש ערעור על פסק דין זה. עוד פסק בית הדין בו ביום כי הבעל ייאסר לחמש שנים החל מאותו יום, ומאחר ועברו כבר למעלה מ-30 יום מאז הוטל על הבעל צו הגבלה מאסר, הוא יוכנס לבידוד לתקופה של 5 ימים.

ביום 12.2.03 הגיע לבית הדין האזורי מכתב מלשכת הרווחה, בו דווח לבית הדין כי אין נוכחות קבועה של עובדת סוציאלית במפגשים של הילדים עם האב בבית הכלא, וכי קיים חשש להסתת הילדים על ידי האב נגד האם. כמו כן הצביעה לשכת הרווחה על הקושי בקיום שבועי קבוע של המפגשים. לאור האמור החליט בית הדין כי המפגשים יהיו אחת לשבועיים בפיקוח.

ביום 14.3.03 הגיע לבית הדין תסקיר לשכת הרווחה בענין ביקורי הילדים. התסקיר קובע כי האב מנצל את הביקורים כדי להסית את הילדים נגד אמם, וכי אי אפשר להמליץ על ביקורים של אחת לשבועיים. על פי הערכת הגורמים המקצועיים יכולים הביקורים להתבצע רק בימי החגים והחופשות, כאשר בחופשת הקיץ יבקרו הילדים אחת לחודש. בהחלטה מיום כ"ה אלול תשס"ג (22.9.03) אימץ בית הדין את המלצות לשכת הרווחה.

כך המשיכו להתקיים דיונים על גבי דיונים, כשבית הדין האזורי מנסה לשכנע את הבעל לתת גט, ולצורך כך מורה על הכנסתו מדי פעם לבידוד. פעמיים הורה בית הדין על בידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הבעל יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה. כן הורה בית הדין כי יש למנוע מן הבעל מבקרים, מכתבים וכל קשר טלפוני למעט כתבי בית הדין וקשר עם עורך דינו. בית הדין אף ציוה למנוע מן הבעל קניית מצרכים בקנטינה של הכלא. בשלב מסויים הורה בית הדין לרשויות הכלא לבדוק אפשרות מתן טיפול פסיכיאטרי לבעל כדי להכינו למתן גט. עוד הורה בית הדין ברוב דעת כי יש למנוע מן הבעל "אוכל כשר מיוחד", דהיינו אוכל בכשרות מהודרת, עד שיתן גט לאשתו. כל ההגבלות הללו לא הועילו כדי לשכנע את הבעל לתת גט.

כאשר הבעל פנה לבית הדין ובקש לאכוף את ביקורי הילדים אצלו, החליט בית הדין, כי היות והבעל אינו מציית לפסק הדין שציוה עליו לתת גט, אין בית הדין נזקק לבקשותיו.

ראוי לציין, כי במהלך השנים הרבות של הדיונים, דנו בעניני הבעל כמעט כל דייני ירושלים, חלקם כבר פרשו לגמלאות. להלן שמות הרבנים הגאונים שליט"א: הרב שלמה פישר, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב עזרא בצרי, הרב נח הייזלר, הרב יעקב אליעזרוב, הרב יהודה רבינוביץ, הרב ציון אלגרבלי, הרב בנימין לוי, הרב מסעוד אלחדד, הרב יוסף הייזלר. כיום נדון עניינם של הצדדים בפני הרכב הדיינים: הרב אברהם כלאב, הרב מאיר מזוז והרב מרדכי טולידאנו.

אף שבמשך כל השנים נמנע הבעל, שכאמור היה מיוצג על ידי טוענים רבניים ועורכי דין, מלערער על פסקי הדין לגירושין וצווי ההגבלה שהוטלו עליו, הגיש הוא שתי בקשות רשות ערעור. האחת, על ההחלטה המונעת ממנו אוכל בכשרות מהודרת. לטענת ב"כ הבעל, ההחלטה אינה סבירה ואינה מידתית. יש בהחלטת בית הדין האזורי "פגיעה בדתו ואמונתו של הבעל", בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בקשת רשות הערעור השניה, היא על החלטת בית הדין האזורי שלא להידרש לבקשתו בענין ביקורי הילדים. לדברי ב"כ הבעל, המניעה מהילדים לראות את האב מסבה להם נזק וסבל נפשי רב, והיא מבצרת את המערער בעמדתו נגד נתינת הגט. לאחר הליכים משפטיים שונים, ניתנה לבעל רשות ערעור בשתי הבקשות.

בדיון בפנינו, שהתקיים ביום כ"ג ניסן תשס"ח (28.4.08), שם הבעל את הדגש על נושא הילדים. לדבריו, ילדיו אינם דתיים והוא מתרעם על שלא ראה את ילדיו זה שנתיים. באשר לאוכל, טען הבעל כי זה 21 שנה שהוא "חב"דניק" וכי בעבר היה כלוא בכלא מעשיהו ובמשך 21 חודש קיבל אוכל בכשרות בד"ץ (נעיר בהקשר זה, כי שניים מן הדיינים של ההרכב הראשון שהטיל מאסר על הבעל, הינם מחשובי חסידי חב"ד. למרות זאת, הבעל המתהדר בהיותו "חב"דניק", לא שעה לפסק דינם ולהפצרותיהם לתת גט). לטענת הבעל, הוא אינו אוכל לא בשר ולא דברי חלב, אלא לחם בלבד. ב"כ הבעל טען, כי מניעת אוכל בכשרות מהודרת הינה סנקציה המנוגדת לחוקי היסוד.

ב"כ האשה השיבה, כי באשר לביקורים, עשתה האשה ככל יכולתה להביא את הילדים למערער כדי לרצותו להסכים לגט, אלא שכיום אין הילדים רוצים בביקורים. באשר למניעת אוכל בכשרות מיוחדת, אף שהדבר לא צויין במפורש בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, נמצא הדבר בסמכותו הטבועה של בית הדין, כמו איסור קבורה בקבר ישראל שרשאי בית הדין להטיל במסגרת ההרחקות דרבנו תם. באשר לטענה שהאיסור לספק אוכל בכשרות בד"ץ מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גם לאשה זכות יסוד לא להיות עגונה. אין סיבה שמשלם המסים יממן אוכל בכשרות מיוחדת לסרבן גט. חוק בתי דין רבניים הנ"ל קובע במפורש שאין בו כדי לפגוע בסמכויות בית הדין על פי כל דין, והסמכות להטיל הרחקות דרבנו תם היתה בידי בית הדין מאז ומתמיד.

עד כאן הרקע העובדתי וטענות ומענות הצדדים.