. בית המשפט המחוזי התייחס לחומרה שבתופעת הסחר בבני אדם ולמסכת הייסורים שעברה המשיבה וגזר על בן עמי ועל אקרמן שלושים ושלושה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים.
בנוסף, חייב בית המשפט המחוזי את בן עמי ואקרמן לפצות את המשיבה בסכום שהפקידו בקופת בית המשפט המחוזי בסך 17,000 ש"ח כל אחד והוסיף, כי "הפיצוי הינו פיצוי עונשי הנפסק בגין הסבל שנגרם למתלוננת, ולפיכך, אין לקזז את הסכום מכל סכום שייפסק לזכותה בערכאה אחרת".
בית המשפט המחוזי ציין, כי חרף חומרת המעשים המיוחסים לאקרמן ובן עמי, מצא להקל במידת מה בעונשם, בין היתר, מאחר "שרק בתקופה האחרונה החלו הגופים האמונים על שלטון החוק ליתן דעתם לתופעה המחרידה של סחר בנשים העוסקות בזנות ומימדיה" ומאחר ו"פסק דין זה נמנה על הפסיקה החדשה בתחום זה."
ב. בבית משפט השלום בבאר-שבע, הוגש כתב אישום כנגד בן שטרית, בעבירות של סרסרות למעשה זנות, שידול למעשה זנות, החזקה והשכרת מקום למעשה זנות.
בית משפט השלום אימץ את עסקת הטיעון בעניינו של בן שטרית וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים ומאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים. עוד נגזר על בן שטרית לפצות את המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח שישולמו במידה וירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות.
ג. בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הוגש כתב אישום כנגד גרגורי דוידוב בעבירות של עושק, סרסרות למעשי זנות, שידול למעשי זנות והחזקת מקום לשם זנות. גרגורי הורשע על פי הודאתו בעבירות אלו. בית המשפט המחוזי אימץ את עסקת הטיעון בעניינו וגזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים. עוד נגזר עליו, לפצות את המשיבה בסכום של 25,000 ש"ח שהופקדו בקופת בית המשפט.
6. במסגרת תביעתה בבית הדין לעבודה, ביקשה המשיבה לסמוך טיעוניה על פסקי הדין בהליכים הפליליים, אשר כוללים לטעמה ממצאים עובדתיים ומסקנות המצביעות על קיומם של יחסי עבודה בינה לבין המערערים. ממצאים אלה יוצרים לטענת המשיבה מעשה בית דין, בדמות השתק פלוגתא, בכל הנוגע לשאלת קיומם של יחסי עובד-ומעביד בינה לבין המערערים.
פסק דינו של בית הדין האזורי
7. בית הדין האזורי חייב את המערערים לשלם למשיבה שכר עבודה ופיצויים על כאב וסבל ועוגמת נפש, ואלה עיקרי קביעותיו:
לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערערים למשיבה. אליבא דבית הדין האזורי, מדובר במערכת יחסים בכפייה "אשר שוללת את יסוד הרצוניות וחופש ההתקשרות החוזית בין הצדדים". חרף זאת קבע בית הדין האזורי, כי הולדתה בחטא של מערכת היחסים בין המערערים למשיבה, אין בה כדי לשלול מן המשיבה את זכויותיה וניתן לראות בה "עובדת" לעניין זכאותה לתשלום הזכויות להם עתרה. בית הדין האזורי קבע, כי חוזה אינו יסוד הכרחי לקיומם של יחסי עבודה וניתן לראות במערכת יחסי עבודה בכפייה כאחת מתבניות ההעסקה הגמישות והבלתי שגרתיות המצויות מחוץ למערכת יחסי העבודה הרגילים. מבחן התכלית וטעמים שבמדיניות חברתית עמדו ביסוד החלטתו של בית הדין האזורי להחיל את חוק שכר מינימום וחוק הגנת השכר על ביצוע עבודתה של המשיבה.
הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי בממצאים בהליכים הפליליים אין כדי ליצור מעשה בית-דין בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערערים למשיבה, ויש לבחון קיומם של יחסי עובד-מעביד על פי משמעותם במשפט העבודה.
בית הדין האזורי דחה את טענת המערערים לפיה חוזה העבודה במקרה זה הינו בלתי חוקי. נקבע, כי יש לערוך הבחנה בין חוזה המחייב ביצוע עבודה בלתי חוקית לבין חוזה שהעבודה המתבצעת על פיו איננה בלתי חוקית - כפי ענייננו - אולם הנסיבות החיצוניות לביצועה הן בלתי חוקיות. אליבא דבית הדין האזורי, לא כל מעשה בלתי חוקי של הצדדים לחוזה, או של מי מהם, הופך את החוזה לבלתי חוקי. החוק בישראל אוסר את "העבדת" המשיבה בזנות, אך לא את עצם העיסוק בזנות. משכך, בא בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי יש לראות בחוזה העבודה בענייננו ככזה המניב למשיבה זכויות מכח חקיקת המגן.
הוסיף בית הדין וקבע, כי גם מקום בו מדובר בחוזה עבודה הנגוע באי חוקיות חמורה וכריתתו, תוכנו ומטרתו הם בלתי מוסריים או נוגדים את תקנת הציבור, אין בעובדה זו בהכרח כדי לשלול את זכויותיו של מבצע העבודה. היפוכו של דבר, בית הדין האזורי סבר, כי קורבן סחר שעברה מסכת אירועים קשה, תוך השפלתה וניצולה, זכאית לכל הפחות לזכויות מגן בסיסיות מתחום משפט העבודה.
בכל הנוגע לגובה שכר העבודה שתבעה המשיבה קבע בית הדין האזורי, כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה לשכר הנתבע על ידה, ולא הונח בפני בית הדין מדד לקביעת התמורה הראויה בעבור עבודתה. במצב דברים זה, קבע בית הדין, זכאית המשיבה לשכר ראוי ששיעורו הוא לפחות כשכר המינימום. כפועל יוצא, פסק בית הדין האזורי למשיבה שכר בסך 25,850 ש"ח בגין תקופת עבודתה אצל סובולב, בן עמי, אקרמן גריגורי ובן שטרית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מסיומה של כל תקופת עבודה ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לפיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש התקבלה, ובית הדין האזורי פסק למשיבה פיצוי כולל בסך 240,000 ש"ח בשל "הפגיעה בכבודה, ברצונה החופשי לעבוד ובזכותה להתפרנס מרצון ולא בכפייה". בהקשר זה ציין בית הדין האזורי, כי הוא "כבול" בקביעת הסכום לזה הנתבע בכתב תביעתה של המשיבה.
עתירתה של המשיבה לתשלום סכומי "קנייתה" ו"מכירתה" נדחתה בהעדר עילה המצויה בסמכות בית הדין.
בחתימת פסק דינו, חייב בית הדין האזורי את כל אחד מן המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.
ארבעה מבין ששת הנתבעים בפני בית הדין האזורי, הגישו את הערעור לפנינו.
הדיון בערעור