השופט י' אלון:
הרקע העובדתי והחלטות הערכאות קמא
1. המשיבים 1 ו-3 (ועמם אדם נוסף) הואשמו בשנת 1994 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ברצח המנוחה בלה וינשטיין ז"ל. בפסק הדין (מיום 7.6.95) הורשעו המשיב 1 והאדם הנוסף בביצוע הרצח, ונדונו למאסר עולם, ואילו המשיב 3 זוכה מחמת הספק. המשיב 1 והנאשם הנוסף ערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון. ביום 19.1.97 נתקבל הערעור, והרשעתם בוטלה.
באותם ההליכים המשיב 1 נעצר ביום 30.12.93 והמשיב 3 ביום 14.1.94. עם הגשת כתב האישום הוארך מעצרם עד תום ההליכים. המשיב 3 היה איפוא במעצר תקופה של כשנה וחצי, מיום מעצרו ועד לזיכויו בבית המשפט המחוזי. המשיב 1 היה כתקופה הזו במעצר ותקופה נוספת של כשנה וחצי במאסר, עד לזיכויו בערעור בבית המשפט העליון.
בינואר 2004 תבעו המשיבים 1 ו-3, בבית המשפט המחוזי בתל אביב את המדינה, שלושה שוטרים שהיו בצוות החקירה ופרקליטה מפרקליטות מחוז תל אביב - לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מהליכי החקירה, ההעמדה לדין, המעצר והמאסר נשוא ההליך הפלילי. כתובעת נוספת לתביעה הצטרפה המשיבה 2, אשתו של המשיב 1. סכום הפיצוי אותו תבעו, בכתב התביעה המקורי, היה 36,450,000 ש"ח. בכתב התביעה הוכתרה "מהות התביעה" על ידי התובעים (המשיבים) כ"נזיקין-נזקי גוף".
על פי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות), שיעור האגרה ב"תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" המוגשת לבית המשפט המחוזי, הינו בסכום קצוב של 35,414 ש"ח, המשתלם בשיעורים ובמועדים המפורטים בתקנות. לעומת זאת, שיעור האגרה ב"תביעה לסכום כסף קצוב" המוגשת לבית המשפט המחוזי הינו "2.5% מהסכום הנתבע בערכו בעת הגשת התובענה".
בשלב קדם המשפט פנתה המדינה בבקשה לבית המשפט המחוזי כי יקבע שתובענת המשיבים בפניו אינה "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" אלא "תביעה לסכום כסף קצוב", ועל כן אל לו לבית המשפט להיזקק לתביעה כל עוד לא ישלמו המשיבים את האגרה המתאימה, דהיינו 911,250 ש"ח (2.5% X 36,450,000).
הבקשה נדונה בפני רשם בית המשפט המחוזי, כב' השופט ש' ברוך. בהחלטת הרשם התקבלה בעיקרה עמדת המשיבים, ונפסק כי למעט מרכיב אחד בתביעה שהפיצוי הנתבע בגינו היה 2.5 מיליון ש"ח ("הוצאות הגנה משפטיות וכן פיצוי בגין התמשכות והטלת רפש בתובעים למרות זיכויים"), המדובר אמנם בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף והאגרה תחושב בהתאם.
המדינה ערערה על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין (כב' השופטת ש' דותן) נדחה הערעור, ונפסק לגופם של דברים כדלהלן:
"... המשיבים הגישו כתב תביעה לבית המשפט בגין נזק נפשי שנגרם להם כתוצאה ממעצר שוא ומאסר, במסגרת הליך פלילי ...
ייתכן והיה מקום לנסח את כתב התביעה באופן ממוקד יותר, אולם סוגיה זו ניתן להבהיר במסגרת קדם המשפט ובשאלות הבהרה.
מכל מקום, כתב התביעה ברור, כמו גם עילות התביעה המתייחסות לנזקים הנפשיים שנגרמו למשיבים כתוצאה מאותם הליכי סרק שננקטו נגד משיבים 1 ו-3.
כב' הרשם איבחן בין ראשי הנזק אשר לא ניתן להגדירם כנזקי גוף, והותיר על כנו את הפטור מאגרה, ככל שהוא מתייחס לנזקי הגוף.
לא מצאתי כי נפל משגה בהחלטתו של כבוד הרשם, ואני דוחה את הערעור".
2. בבקשה זו שבפנינו מבקשת המדינה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המדובר בשאלה השבה ועולה חדשות לבקרים בפני הערכאות הדיוניות וערכאות הערעור, ופסיקתם אינה עקבית ונוטה לכאן ולכאן. ולדוגמה, החלטת הרשם בענייננו (שנתאשרה בערעור) נסמכת על הנמקת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בעניין אחר (בש"א 4679/05). לעומת זאת, בהחלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים והשלום, נתקבלה עמדת המדינה. יש צורך איפוא בקביעת הלכה ברורה של הערכאה העליונה.
לגופם של דברים, טוענת המבקשת, שגו הערכאות קמא בפירוש המרחיב שנתנו להגדרת "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" שבתקנות האגרות, וכי התובענה נשוא הליכים אלה אינה באה בגדר סוג תביעות זה אלא בגדרן של תביעות "לסכום כסף קצוב".
לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, ולאחר שהוספנו ושמענו טיעוני הצדדים על פה - החלטנו לדון בבקשה זו כבערעור, כאילו ניתנה רשות לכך.
3. נוסיף ונציין, כי לאחר הגשת הבקשה שבפנינו, ובטרם נדונה הבקשה במעמד הצדדים, חלו שתי התפתחויות הראויות לציון. האחת, ביום 28.3.07 פורסמו בקובץ התקנות תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. עם כניסת התקנות החדשות לתוקף (30 יום מפרסומן), בוטלו תקנות האגרות הקודמות (כמפורט בתקנה 21 לתקנות החדשות). ברם, ככל שהדברים נוגעים לבירור הסוגיה שבפנינו, לא חל שינוי של ממש בין תקנות האגרות בנוסחן הקודם לבין התקנות בנוסחן החדש.
וההתפתחות השניה, ביום 7.2.08, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי כתב תביעה מתוקן ובו צומצם הסכום הנתבע על ידם מ-36,450,000 ש"ח (בכתב התביעה המקורי) ל-14,412,046 ש"ח.