מוכרי נחלה במושב אבן מנחם טענו שהמחיר שסוכם אינו כולל את מכסת הביצים (ששוויה כ-600,000 שקל), אולם השופטת קיבלה את עמדת הקונים וקבעה כי נוסח ההסכם ויתר הנסיבות מחייבות את המסקנה כי המחיר כולל הכול.
אישה הותירה צוואה בה נישלה את בעלה והורתה שכל רכושה יעבור לאחיה ואחייניה. הבעל טען כי מגרש שהיה רשום על שמה מאז שנות ה-70 אינו חלק מהעיזבון שכן הוא נרכש על ידו. טענותיו נדחו בשתי ערכאות.
שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי ביטלו את הצוואה לאחר שקבעו כי המארג הראייתי מעיד על כך שבנה הבכור של המנוחה ניצל את התלות שלה בו כדי לזכות ברכושה ולנשל את אחיו הצעיר מהירושה.
ביטוח לאומי סירב להכיר בכך, אולם בית הדין לעבודה שוכנע שמדובר בסיור מקצועי, ובארוחה שהיתה חלק בלתי נפרד ממנו. לכן נקבע כי המקרה "אירע תוך כדי משלח ידו של התובע ועקב משלח ידו, ומשכך מהווה תאונת עבודה".
טענתו היתה כי האם הסיתה את ילדיהם נגדו וגרמה לו לנזקים נפשיים כבדים. השופטת דחתה את גרסתו מכול וכול לאחר ששוכנעה כי הוא זה שגרם לילדיו לפחד ממנו ולהתרחק, בכך שעשה "מעשים קיצוניים מבעיתים".
אדם בעל עבר פלילי טען שרכש דירה וחנות מקשישה כשנה לפני מותה. בית המשפט קבע שההסכמים שהגיש מזויפים וחסרי תוקף. הנכסים יישארו בידי אישה שירשה אותם מהמנוחה בהתאם לצוואתה.
בנות זוג ביקשו צווים לשלושה ילדים שהביאו יחד. אחד זכה לברכת היועמ"ש ואילו לגבי שתי הילדות הנוספות נדרש תסקיר סעד משום שחלפה יותר משנה מאז לידתן. בית המשפט דחה את הגישה הפורמליסטית ונענה לבקשה.
האם הביולוגית, שהעניקה לבנה את הדירה כשהיה קטין, ביקשה למנוע מהמאמצת לרשת אותה באמצעות תביעה לביטול המתנה. אלא שבית המשפט קבע כי לא הוכיחה עילה שמצדיקה לבטל עסקה שאושרה לפני יותר מ-20 שנה.
הוועדה המקומית לתכנון והבנייה הוציאה היתר לא חוקי, שסטה מהוראות התב"ע, ובעלי הדירה הסתמכו עליו. שכנה שניסתה להיאבק בבנייה הפסידה. נקבע כי מדובר בפגמים מזעריים שלא פוגעים באף אחד.
האב דרש שהילדה תישאר בבית הספר שליד ביתו אך הדיינים דחו את תביעתו. נקבע כי הילדה צריכה להתחנך במוסד לימודי שקרוב לבית האם, בו לומדות חברותיה ואליו יצטרף בעתיד גם אחיה הקטן.