תושבי מירון קיבלו מהוריו של הבעל זכויות בנחלה שעליה נבנו כ-20 יחידות אירוח ללא אישור מרשות מקרקעי ישראל. שנים ארוכות לאחר שההורים נפטרו הרשות דרשה מהם להרוס את המבנים ולשלם דמי שימוש אך התביעה נדחתה
השופט דניאל קירס דחה לאחרונה תביעה שהגישה רשות מקרקעי ישראל נגד בני זוג שלהם זכויות ברי רשות בנחלה ביישוב מירון. רמ"י טענה כי בנחלה פועל עסק של יחידות אירוח שלא קיבל את הסכמתה ורשותה. היא תבעה מההנתבעים להרוס את המבנים ולשלם לה דמי שימוש בסך מאות אלפי שקלים אך טענותיה נדחו לנוכח שיהוי וחוסר ידיעת הנתבעים על אי חוקיות המבנים.
הנתבעים הם בני זוג שקיבלו זכויות של "בן ממשיך" מהוריו של הבעל, להם נחלה במירון.
רמ"י טענה כי הנתבעים בנו ללא ידיעתה או הסכמתה מתחם בנחלה הכולל כ-20 יחידות אירוח, חדר אוכל, מחסנים, מכבסה ועוד, וכי הם מפעילים את המתחם מבלי לשלם לה דמי שימוש או דמי חכירה בהתאם לנהלים.
לדבריה בשנים 2007-2008 היא אישרה בקשה של אם הנתבע לתוספת למבנה מגורים קיים, אך תכניות אחרות, להסדרת מבני קיט, הושבו לה ללא חתימת רמ"י לאחר שהתברר שחלקם חורגים משטח חלקת המגורים לשטח החקלאי, תוך חריגות שונות מנהליה.
רמ"י עתרה לצו המורה לנתבעים להרוס ולפנות את המבנים שנבנו ללא רשותה והאוסר עליהם לעשות שימוש מסחרי של השכרה או הפעלה של יחידות אירוח בתשלום. עוד היא עתרה לחייבם בדמי שימוש בסך כולל של 761,273 שקל על השנים 2014-2021.
הנתבעים טענו כי ההסכמים עם התובעת שמכוחם הם מחזיקים במקרקעין הוארכו על ידה בידיעה מלאה של הנסיבות הנטענות בתביעה.
הם הוסיפו כי הורי הנתבע היו ממקימי המדינה והאגודה, נרדפי נאצים שמשפחתם הושמדה, אשר סירבו לקבל פיצויים, ובנסיבות אלה נאלץ הנתבע לשנס מותניו ולדאוג להם לזכויות בגיל מבוגר אל מנת שיוכלו לקיים את עצמם. לדבריהם, ההורים המנוחים היו ללא אמצעי הכנסה ונאלצו לצורך קיומם לבנות יחידות אירוח.
הנתבעים ציינו עוד כי הם לא חתומים על הסכם המשבצת והתובעת מעולם לא פנתה אליהם בדרישה להרוס את המבנים. הם הדגישו שהם נמצאים מאז שנת 2017 בהליכי הסדרת הנחלה ואינם פורעי חוק, אך לדבריהם רמ"י "גיבורה על חלשים" ובוחרת לפתור מחלוקות באמצעות גרזן קצבים.
סגר את העסק
השופט דניאל קירס מבית משפט השלום בנצרת קבע שהנתבעים השתמשו במקרקעין מושא התביעה לצורך מתן שירותי אירוח והם היו חייבים לקבל את רשות התובעת לפעילות, מה שלא נעשה.
את התביעה לדמי שימוש דחה השופט מפאת שיהוי. הוא ציין שכבר ב-2008 דאגה התובעת לציין בהסכמתה לאישור בניה של האם ז"ל כי מדובר בהסכמה לאישור תכנוני בלבד שאינה מקנה זכות ליוזם ונדרשת חתימה על הסכם מתאים. בהמשך רמ"י שלחה מכתבי התראה ב-2016 בנושא זכותה לדרוש דמי שימוש, ורק כעבור חמש שנים נוספות היא הגישה את התביעה.
השופט הדגיש שהתובעת לא הראתה כי המכתבים הגיעו לידיעת הנתבעים לפני שהוגשה התביעה ובנסיבות אלה אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בגין התקופה שלפני הגשת התביעה נגדם. שיקול נוסף לדחיית התביעה לדמי שימוש היה שהנתבע העיד כי סגר את עסק האירוח עם קבלת התביעה.
עוד נקבע כי לא הנתבעים בנו את המבנים אלא ההורים שלהם, ולכן אין מקום להוציא נגדם צו הריסה ופינוי (אולם אין בכך לאסור על התובעת לבצע את ההריסה והפינוי בעצמה ועל חשבונה).
בתוך כך השופט הוציא צו מניעה האוסר על הנתבעים להפעיל את יחידות האירוע.
התובעת חויבה בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ המדינה: עו"ד רן עמיאל, עו"ד רעות סיטון רחמים
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שלמה יער-בר
עו"ד איתן רגב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין