הפתרון הרגיש של השופטת כלל גם דיור חלופי שיתאים למצבו הבריאותי. בפסק הדין הובהר כי המחסור האדיר בדיור ציבורי מחייב לתת עדיפות למי שחיים בעוני קשה, ואילו הקשיש קיבל ירושה בשווי של כ-160 אלף שקלים.
בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב הורה לאחרונה על פינוי קשיש מדירה ציבורית בתל-אביב שבה הוא מתגורר כשלושה עשורים. השופטת מיכל אגמון-גונן הבהירה כי החלטתה ניתנה על רקע המחסור המשווע בדיור ציבורי, שצפוי להחמיר עקב משבר הקורונה, ובהתחשב בכך שמצבו של הקשיש – שירש זכויות בדירה בשווי של כ-160 אלף שקל – טוב יותר מאחרים. עם זאת, "חלמיש" ומשרד השיכון חויבו למצוא עבורו דיור חלופי שמתאים לגילו ולמצבו הבריאותי, ולהמתין עם הפינוי עד לתום הסגר על האוכלוסייה המבוגרת.
זוגתו של הקשיש קיבלה את הזכאות לפני שנים רבות, והוא התגורר עמה בדירה במשך כ-25 שנים, עד שנפטרה. בעתירה שהגיש לאחר שנדרש לעזוב וקיבל אישור לייצוג מהלשכה לסיוע משפטי, הוא הבהיר כי אין באפשרותו לממן שכר דירה כיוון שהוא סובל מבעיות רפואיות רבות ואינו יכול לעבוד. לטענתו, מאחר שהיה הידוע בציבור של הזכאית, הרי שיש להכיר בו כדייר ממשיך.
בתגובה טענו משרד הבינוי וחלמיש כי זכאותו של העותר נשללה משום שקיבל בירושה חלק מדירה. חלמיש הפנתה לנהלי משרד השיכון שלפיהם הזכאות נשמרת רק למי שקיבל תמורת חלקו פחות מ- 63,515 שקלים ואילו העותר קיבל כ-160 אלף שקלים, שהם יותר מכפל הסכום. בתוך כך נטען כי לעותר הוצעו לפנים משורת הדין דירות חלופיות קטנות יותר.
לא לפנים משורת הדין
משרד השיכון הוסיף וטען לשיהוי בהגשת העתירה אך השופטת מיכל אגמון-גונן הדפה את הטיעון ומתחה עליו ביקורת.
ראשית, השופטת הבהירה כי לא היה ראוי להעלות טענה כזו כשמדובר באדם שמשתייך לאוכלוסייה מוחלשת שממילא זכות הגישה שלה לערכאות מוגבלת עקב היעדר גישה למידע וקושי לשאת בהוצאות של הליך משפטי.
שנית, השופטת סברה שמן הראוי שהמדינה תשקול טוב העלאת טיעונים כאלה כשמדובר בבעלי דין המיוצגים על ידי הסיוע המשפטי – לשכה שהיא אחת מזרועותיה.
לגופו של עניין, השופטת קבעה כי החוק והנוהל אכן שוללים מהעותר את הזכות להמשיך לגור בדירה לנוכח הסכום שקיבל תמורת זכויותיו בדירה שירש. השופטת ציינה כי העותר אמנם העלה טענה כנגד תקינות הנוהל אלא שלנוכח המחסור האדיר בדיור ציבורי, שעשוי להתגבר בצל מגפת הקורונה, הוא מחויב המציאות כדי שניתן יהיה לספק קורת גג למי שיש להם הכי פחות משאבים.
השופטת הוסיפה עוד כי הפינוי לא יותיר את העותר ללא מקום מגורים נוכח ההצעה לשכן אותו בדירה קטנה יותר. עם זאת, היא הבהירה כי לא מדובר בפתרון "לפנים משורת הדין" אלא במעשה הכרחי לנוכח גילו ומצבו הבריאותי והכלכלי של העותר.
על כן, ואף שהמעבר יהווה הרעת תנאים, זהו פתרון מידתי שיעניק למשפחות שחיות בעוני קשה הזדמנות לעתיד טוב יותר.
לפיכך השופטת דחתה את העתירה גם אם "בלב כואב" כדבריה. בתוך כך היא חייבה את משרד השיכון וחלמיש לדאוג לפתרון שמתאים למצבו של העותר, וקבעה כי הפינוי יידחה עד להסרת הסגר שהוטל על ציבור הקשישים בשל המגפה. העותר לא חויב בהוצאות לנוכח מצבו המורכב.
- ב"כ התובע: עורך דין אילן יניר במינוי הלשכה לסיוע משפטי
- ב"כ הנתבעות: בשם משרד השיכון: עו"ד וסים סיבאט מפרקליטות מחוז ת"א–אזרחי, עו"ד מקרקעין שרון עזרא
ד"ר יצחק אלמליח
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין