בשל "אותות של מרמה" האופפים את נסיבות עריכת ההסכם להעברת הזכויות בנכס, השופט קבע שמדובר בהסכם למראית עין שבטל כלפי הנאמנת בהליך חדלות הפירעון של הבעל
22 שנה לאחר שחתמה על הסכם גירושים המעניק לה זכויות מלאות בדירה בה התגוררה עם בעלה לשעבר, תאלץ גרושת החייב לוותר על מחציתה. כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בתל אביב אשר קיבל את עתירת הנאמנת בהליך חדלות הפירעון של האיש לפירוק השיתוף בדירה. לאחר החתימה על ההסכם האישה נמנעה מלרשום את זכויותיה בטאבו ובמקביל בעלה נקלע לחובות כבדים. השופט דן סעדון קבע שבנסיבות אלה, לנוכח צבר של אותות מרמה ביחס לעריכת ההסכם, ידה של הנאמנת על העליונה.
הצדדים נישאו בתחילת שנות השמונים. 16 שנים לאחר מכן הם רכשו את הדירה נשוא התביעה תמורת 1.4 מיליון שקל ונרשמו בטאבו כבעליה בחלקים שווים. כשנתיים לאחר רכישת הדירה הם חתמו על הסכם ממון וגירושים במסגרתו התחייב האיש להעביר לאישה את מלוא זכויותיו (50%) בדירה.
בהמשך נקלע האיש לחובות ונושיו רשמו הערה לטובתם בטאבו. רק חודשיים לאחר מכן הגישו בני הזוג לשעבר את הסכם הגירושים החתום לאישור בית המשפט. עם זאת, עד היום האישה טרם פעלה לרישום זכויותיה בטאבו מתוקף ההסכם.
בדצמבר 2019, בעקבות מצבו הכלכלי של האיש, ניתן בעניינו צו פתיחת הליכי חדלות פירעון. במרץ 2021 – כשני עשורים לאחר עריכת הסכם הגירושים – הגישה הנאמנת בהליך את התביעה לבית המשפט. לטענתה, ההסכם עליו חתמו הצדדים הינו הסכם למראית עין כך שהחייב עודנו בעלים של חצי מהדירה.
לטענת הנאמנת, היא באה בנעלי החייב וזכותה בדירה כפי משתקפת מהרישום על שמו בטאבו גוברת על זכותה של הגרושה שלא נרשמה בטאבו.
הצהירו שגרים יחד
מנגד טענו החייב וגרושתו כי זכותה של האישה בדירה השתכללה עם כריתת ההסכם, שהוא לטענתם אותנטי ותקף. הם ציינו כי האישה ויתרה במסגרת ההסכם על כתובתה ועל חלק ממזונותיה בתמורה לחלקו של החייב בדירה.
אבל השופט סעדון לא שוכנע מטענותיהם. "במקרה שלפני, הצטברה מסה קריטית של 'אותות מרמה' המצביעה על כך שההסכם בין היחיד למשיבה – לכל הפחות בעניין העברת הזכויות בדירה מהיחיד למשיבה – היה למראית עין בלבד", נכתב בהחלטה.
השופט ציין שהצדדים לא סיפקו הסביר מניח את הדעת לפער הזמנים בין אישור הסכם הגירושים בבית המשפט (2004) לבין גירושיהם בפועל (2009). לדבריו, גרסת האישה כי בעלה בגד בה רק מחזקת את התמיהה שכן מצופה היה שבנסיבות כאלה היא תמהר להתגרש.
עוד ציין השופט שבהתאם להסכם היה על האיש להתפנות מהדירה לכל המאוחר בתחילת 2005. עם זאת, ביולי 2013 חתמו הצדדים על מסמך בבנק שבמסגרתו הצהירו שהם עדיין גרים יחד עם ילדיהם.
הנה כי כן, כתב השופט, גם שנים ארוכות לאחר יצירת ההתחייבות של האיש להעביר את זכויותיו למשיבה, הם המשיכו להציג עצמם כלפי צדדים שלישיים כבעלים במשותף של הדירה.
השופט גם לא האמין לתירוץ שהעלתה האישה לפיו לא רשמה את זכויותיה בגלל שעול גידול הילדים מנע ממנה להתפנות למשימה.
עוד נקבע כי העיתוי שבו הוגש הסכם הגירושים לאישור בבית המשפט מרמז על כוונה להבריח נכסים מהנושים של הבעל.
לדברי השופט, צבר "אותות המרמה" מדבר בעד עצמו ולפיכך ההסכם להעברת זכויות החייב בדירה לגרושתו – בטל. בנסיבות אלה הוא נעתר לבקשת הנאמנת והורה על פירוק השיתוף בדירה.
- ב"כ הנאמנת: עו"ד מאיר גרוס
- ב"כ החייב: עו"ד דוד הוד
- ב"כ האישה: עו"ד גלית ברוש
עו"ד ענבל מרזוק
עוסק/ת ב-
חדלות פירעון
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין